בבא בתרא דף קכה – אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק

בסוגייתנו מובאת מחלוקת אמוראים בדבר זכותו של הבעל לרשת את אשתו במקרה ייחודי. אדם נתן את נכסיו לסבתו, והתנה כי לאחר שתמות, יזכו במתנה יורשיו ("ובתרה לירתאי"). לאותו אדם הייתה בת נשואה, שמתה בחיי בעלה עוד קודם שמתה הסבתא. לאחר שמתה הסבתא, טען הבעל כי הוא היורש של הנכסים, שהרי יורשתו של הנפטר היא בתו, והוא יורש אותה. הסוגיה מביאה את דעת רב הונא, שהבעל אכן זוכה בנכסים, ואת דעת בני מערבא, שאין הוא זוכה בהם.

מסוגיית הגמרא עולה כי הכול מודים שאין הבעל יורש בנכסי אשתו אלא נכסים המוחזקים בידה, ולא נכסים הראויים לה. אם כן, מדוע פסק רב הונא שהבעל זוכה בנכסים? רבי אלעזר מבאר כי לדעת רב הונא, "כל האומר 'אחריך' כאומר 'מעכשיו' דמי", לפיכך זכתה הבת בנכסים עוד בחייה, והם נחשבים מוחזקים בידה. את טעמם של בני מערבא הסביר רבה: אילו רצתה הסבתא, יכלה למכור את הנכסים, ואז הם לא היו מגיעים לידי הבת – נמצא שאין הם מוחזקים בידה.

ובכן, נראה שרב הונא ובני מערבא נחלקו בגדר המוחזקות הנצרכת לירושת הבעל את אשתו. מחלוקת זו תלויה בהבנת הדין שאין הבעל יורש בראוי כבמוחזק, ודבר זה גופו תלוי בהבנת דין ירושת הבעל. על מנת לבאר את הדברים, נעיין תחילה במחלוקת דומה בראשונים.

התוספות (ד"ה אמר רב פפא) טוענים כי בעל אינו יורש הלוואות שהלוותה אשתו לאחרים. חלוק עליהם ריא"ז (הובאו דבריו בשלטי הגיבורים, נה ע"א מדפי הרי"ף), הסבור כי הבעל יורש אף את הלוואת אשתו. הנה כי כן, נחלקו אף הראשונים בגדר המוחזקות הנצרכת לירושת הבעל. ונראה שיסוד מחלוקתם בהבנת ירושת הבעל את אשתו – עניין שכבר דיברנו בו בעבר (ראה הדף היומיומי לדף קיב). כיצד?

אם הבעל יורש את אשתו מכוח הקִרבה המשפחתית ביניהם, יש לומר שאין הוא יורש בראוי מפני שנכסים אלו נפלו לאישה לאחר שכבר פקע הקשר ביניהם; לפי הסבר זה, אין כל סיבה שלא יירש הבעל את הלוואת אשתו, וכדעת ריא"ז. אולם תיתכן גם הבנה אחרת: שאין הבעל יורש בראוי מפני שירושתו את אשתו איננה משום שארות בשר, אלא היא זכות ממונית שיש לו בנכסי אשתו (עד כדי כך שיש הרואים בירושה זו הלכה דרבנן בלבד). זכויות הבעל בנכסי אשתו אינן תופסות בנכסים שטרם הגיעו לידיה ובנכסים שלא ניתן להקנותם, כגון הלוואה; נמצא שלפי הבנה זו, צדקו דברי התוספות.

ביאור זה למחלוקת הראשונים עשוי לסייע בידינו בהבנת מחלוקת האמוראים שבה פתחנו. אם ירושת הבעל את אשתו היא ככל ירושה שבעולם, אלא שאין הוא זוכה בנכסים שנפלו לה לאחר מותה, אזי הקנאת הנכס "מעכשיו" לבת תגדיר אותו כמוחזק. אך אם ירושת הבעל היא זכות ממונית שיש לו בנכסי אשתו, הריהי תלויה, ראש לכל, בקיום זכות ממונית של האישה עצמה בנכס. טענתם של בני מערבא, שלוּ רצתה הסבתא למכור את הנכס יכלה לעשות כן, באה להוכיח כי בעלותה של הבת הייתה 'על הנייר' בלבד, ולא היו לה זכויות ממשיות בנכס; על כן לא ייתכן שתוריש לבעל את הנכס, דהיינו זכות שלא הייתה לה עצמה.