בבא בתרא דף לג - קריביה דרב אידי

  • הרב שמואל שמעוני

"קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ושבק דיקלא. רב אידי בר אבין אמר: אנא קריבנא טפי, וההוא גברא אמר: אנא קריבנא טפי. לסוף אודי ליה דאיהו קריב טפי. אוקמה רב חסדא בידיה. אמר ליה: ליהדר לי פירי דאכל מההוא יומא עד השתא. אמר: זה הוא שאומרים עליו אדם גדול הוא?! אמאן קא סמיך מר? אהאי, הא קאמר: דאנא מקרבנא טפי. אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא: כיון דאודי - אודי".

כמובן, הדעה המאתגרת בסוגיה היא דעת רב חסדא: אם סומכים על הודאתו של אותו אדם, מדוע לא נוציא ממנו גם את הפירות? בראשונים הוצעו הסברים שונים, המבוססים על פירושים עובדתיים שונים לסיפור. כאן נעמוד רק על שני הסברים שהביא הרשב"ם.

[א]

לפי פירושו הראשון של הרשב"ם - שאותו הוא מבכר - מתחילה לא נודע מי קרוב יותר וראוי לירש את הקרקע, ועל כן נקטו "כל דאלים גבר". לבסוף הודה המחזיק האלים שרב אידי קרוב יותר, ואף על פי כן סבר רב חסדא שאין לחייבו לשלם על הפירות:

"אמאן קסמכת... אהודאת פיו שמודה עכשיו שאתה קרוב יותר, והא איהו דאמר עד השתא אנא קריבנא טפי, ואכל פירות בדין כל דאלים גבר, וזה שמודה עכשיו הרי הוא כנותן לך את האילן מדעתו, אף על פי שלא זכית בו מן הדין".

מהסברו של הרשב"ם עולה שרב חסדא אחז בהבנה מפתיעה ביותר של הכלל "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". לפי ההבנה המקובלת, בענייני ממון יש לאדם נאמנות להודות שהעובדות לרעתו. לדברי הרשב"ם, רב חסדא סבר שאין אדם נאמן על עצמו לרעה, ושלכלל "הודאת בעל דין" משמעות שונה לחלוטין: אדם יכול לתת מתנה ולהתחייב ממון לחברו גם אם אין הדבר אמת! מאחר שבנידון דידן מוקד ההודאה הוא הקרקע, ניתן לפרש שהוא נותן במתנה את הקרקע בלבד, ולא את הפירות שאכל עד כה.

הבנה זו ב"הודאת בעל דין" מפורסמת בעולם התורה בשם מהר"י בן לב (ובקצות החושן [סימן ל"ד ס"ק ד] התפלמס עמו על אודותיה), אך בפשטות נראה שהיא מפורשת בהסברו של הרשב"ם בשיטת רב חסדא [והשווה תוספות ד"ה ה"ג, שלא העלו כן כהבנה כללית בהודאת בעל דין, והציעו אוקימתא שהמחזיק לא הודה בעובדות אלא החליט שאינו רוצה להיות במחלוקת עם רב אידי ועל כן ויתר לו על הקרקע]. אמנם שיטת רב חסדא לא נפסקה להלכה, ומסתבר שאביי ורבא דוחים אותה וסוברים שהודאת בעל דין היא בגדר נאמנות (כעמדת קצות החושן); אם כי יתכן שהם מאמצים את גישתו העקרונית של רב חסדא, אלא שלדעתם ההודאה היא גורפת, ומוסבת על כל מה שמשתמע ממנה, דהיינו גם על הפירות.

[ב]

ההסבר השני שהביא הרשב"ם כרוך בשינויים בגרסה ובהבנת העובדות (הרשב"ם התקשה בו, אך כתב שרבנו חננאל פירש כן, ועיין גם ברמב"ן).

להסבר זה יש להקדים את דברי הגמרא ביבמות דף לח ע"א. הגמרא שם אומרת שאם ראובן הוא ודאי בנו של יעקב ואילו שמעון ספק בנו, יירש ראובן את כל נכסי יעקב, שכן "אין ספק מוציא מידי ודאי". ביאור הדברים, שמעמדו של אדם כיורש נותן לו זכות בכל נכסי המוריש, אלא שכשיש כמה יורשים, הנכסים מתחלקים ביניהם, וכך כל אחד מהם מוציא מהאחרים את חלקו; אבל ספק יורש אינו יכול להוציא מיד הוודאי, כי לוודאי יש זכאות למכלול הנכסים, ולא ניתן להוציא ממנו מספק.

כעת נעיין בהסבר שהביא הרשב"ם:

"ויש ספרים שכתוב בהם: אייתי רב אידי בר אבין סהדי דהוה קריב, אוקמה רב חסדא בידיה... אמר ליה רב חסדא: אמאי קסמכת דאכלינהו לפירי, אהודאת פיו, הא עד השתא הוא טעין דאנא קריבנא טפי, והני סהדי דאייתת לא מסהדי דאנת קרוב וראוי ליורשה והוא אינו ראוי ליורשה, אלא אסהדי דאנת קרוב, והאי לא ידעי ליה, ומתוך שהוא יכול לומר לא אכלתי, יכול לומר אין אכלי ודידי אכלי, דאנא קריבנא טפי, שאין עדים מכחישים אותו בכך, הלכך לא מפקינן מיניה".

לפי פירוש זה, מאחר שאין עדים על אכילת הפירות, יש למחזיק מיגו, שהיה יכול לומר שלא אכל את הפירות; לפיכך האמין רב חסדא לטענתו שאכלם כדין, משום שהעדים אינם מכחישים טענה זו (ועל כן אין הדבר תלוי בסוגיה הבאה בגמרא מיד בסמוך - שאלת מיגו נגד עדים). אביי ורבא חולקים משום שלדעתם הכרעתנו בעניין הקרקע מחייבת גם בעניין הפירות, ואין לפסוק תרתי דסתרי מפאת המיגו.

ניתוח זה מעלה שאלות רבות, ונציין כאן לאחת מהן. הסוגיה ביבמות עסקה במצב שאדם אחד ודאי אמור לירש בסיטואציה המדוברת, ואילו בעל דינו - ספק. הפירוש הנ"ל בסוגייתנו מרחיב את העיקרון "אין ספק מוציא מידי ודאי" הרחבה משמעותית: אנו פוסקים לטובת רב אידי משום שיש עדים שהוא קרוב, אף שיתכן שבעל דינו קרוב הימנו, ואין כל ודאות שרב אידי הוא שאמור לירש בסיטואציה הנוכחית. יוצא מכאן שגם ליורש מאוחר (דהיינו מרוחק יחסית בסדר הנחלות) - שאינו אמור לקבל חלק בנחלה בפועל - יש מעמד אישי של יורש, שנותן לו זכאות פוטנציאלית בכלל הנכסים; אלא שכשם שיורש מוותר בפועל על חלק מהרכוש לטובת היורשים השווים לו בקִרבתם, כך צריך היורש הרחוק לוותר על הכול לטובת היורשים הקרובים ממנו. לכן מאחר שהביא רב אידי עדים שהוא יורש, יש לו מעמד של יורש ודאי, ואין הספק יכול להוציא הימנו. [ועיין בהגהות אשר"י להלן פרק ח סימן ל"ט שהסתפק בדין זה; ובדברי הגאון ר' אלחנן וסרמן, קובץ הערות על מסכת יבמות, סימן מ', שהאריך בחקירה זו בעניין יורש מאוחר ועמד גם על סוגייתנו.]