דילוג לתוכן העיקרי

בבא בתרא דף יג - לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ

הטענה ששִכנעה את בית הלל כי אדונו של מי שחציו עבד וחציו בן חורין צריך לשחרר אותו, היא שאותו חציו עבד וחציו בן חורין לא יוכל להינשא, "והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מ"ה, יח)" (יג ע"א).

התוספות (ד"ה שנאמר) תמהים: מדוע הביאו בית שמאי פסוק מנבואת ישעיהו, ולא ממצוַת התורה "פרו ורבו"? והם מביאים את תשובתו של ר"י, ש"לא תהו בראה" היא "מצוה רבה". ר"י מביא ראיה לדבריו מן הגמרא במגילה (כז ע"א), המתירה למכור ספר תורה כדי לשאת אישה, שנאמר "לא תהו בראה לשבת יצרה". ר"י טוען שרק מאחר שזו מצוה רבה משחררים את העבד על מנת שיוכל לקיים אותה - שהרי לא מצינו שישחררו עבד על מנת שיקיים את המצוות שהוא פטור מהן כעבד.

דברי ר"י נראים תמוהים: מדוע עדיפה מצווה הבאה בדברי הנביאים ממצווה מן התורה? דומה שהתשובה היא ש"לא תהו בראה" אינה מצוה מוגדרת ומסוימת, אלא ערך כללי. פסוק זה מלמדנו כי אחת מהמטרות של בריאת העולם היא יישובו, וכל הברואים נדרשים להתאמץ למלא את המטרה הזאת.

מעתה יובנו היטב דברי ר"י. מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מקיום מצוַת פרו ורבו מחמת אונס, ואין אדם אחר חייב למלט אותו מן האונס הזה. אך מאחר שגם האדון מחויב לדאוג ליישוב העולם - לא מחמת מצוה נקודתית, אלא מחמת רצון ה' הכללי, הנלמד מנבואת ישעיהו - הריהו מחויב לשחרר את העבד.

יתכן שדברי ר"י הם היסוד גם לדבריו בדיבור המתחיל הבא (ד"ה כופין). התוספות שואלים: כיצד כופין את האדון לשחרר את העבד כדי שיוכל לקיים מצוה? והרי יש איסור לשחרר עבד כנעני, ואין אומרים לאדם 'חטא כדי שיזכה חברך'! והם מביאים - שוב בשם ר"י - שמצוה רבה שאני. על פי דרכנו, "מצוה רבה" משמעה ערך, נמצאת אומר: השחרור מאפשר לא מצווה פרטית של העבד גרידא, כי אם קיום של ערך שרלוונטי גם לאדון עצמו, ולכן אין זה רק 'כדי שיזכה חברך', אלא גם 'כדי שתזכה אתה'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)