באימה וביראה, בענווה ובשמחה

 

קניין אימה, הקודם לקניין יראה, מעורר מקום רב למחשבה. אנו מבינים היטב מדוע יש צורך בקניין יראה - עלינו לרכוש כבוד לתורה ולהתייחס אליה בצורה מכובדת וראויה. אולם מה מקומה של האימה? מדוע עלינו לחוש אימה כלפי התורה ומלמדיה?

הביטוי אימה מעורר בנו תחושות קשות ומבעיתות, ולא לחינם. הביטוי מוזכר בתורה פעמיים בהקשר של גלויות קשות ונוראות. פעם אחת בזמן שירת האזינו: 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה' (דברים, פרק ל"ב, פסוק כ"ה); ופעם נוספת - קודמת לשירת האזינו - בברית בין הבתרים, כאשר התגלתה לאברהם גזירת הגלות: 'ויהי השמש לבוא ותרדמה נפל על אברהם והנה אימה גדולה נופלת עליו' (בראשית, פרק ט"ו, פסוק י"ב), אימה שמובנה הוא פחד עמוק ומשתק.

כדי להבין את תפקידו של פחד עמוק ומשתק זה עלינו לשים לב לרצף קנייני התורה שאותו פותחת מידת האימה - אימה, יראה, ענווה ושמחה; הרצף שמסתיים בשמחה מתחיל באימה. אימה היא התחושה הראשונה שעלינו לחוש במגענו עם התורה; כדי שהמפגשים המאוחרים עם התורה יבואו מתוך שמחה, השלמה, והבנה פנימית עמוקה של התורה, המפגש הראשון איתה צריך לבוא מתוך אימה, ופחד.

הרב קוק, בפסקה מיוחדת מאוד, מתייחס לעניין זה כך:

יש אשר כל ידיעה בהפגשה עם האדם בגלמיותה, בלא חדירה לפרטיה, מהממת אותו, מפחידתו ומערבבת את דעתו, מולידה בו חזיונות שוא ותוהו, והם מתהפכים לדברים מיושבים מרחיבי דעת ובונים את הנשמה בבנין הטוב לפי ערך שכלולם של הפרטים שבאים בידיעה ולפי בירורם.

(אורות התורה, פרק ז', פסקה ז').

הרב קוק מתאר מצב שבו המפגש הראשוני עם הידיעה גורם לפחד וחזיונות שוא ותוהו. הרב מתייחס כאן למפגש ראשוני עם ידיעה שגדולה מאיתנו במידות רבות, ושאיננו יודעים כיצד ל'עכל' אותה. התורה מוצגת כאן כדבר שמגיע מחוץ לעולם המוכר לנו, ולכן ישנו קושי עצום בקבלתה.

תיאור דומה מופיע בגמרא במסכת שבת (פח:), שם הגמרא מתארת את מה שעבר על בני ישראל בזמן מעמד הר סיני:

 

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו (שיר השירים ה).

ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? - הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם. שנאמר גשם נדבות תניף אלוקים נחלתך ונלאה אתה כוננתה (תהלים סה).

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא חזרו ישראל לאחוריהן שנים עשר מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן, שנאמר מלאכי צבאות ידדון ידדון (שם) אל תיקרי ידדון אלא ידדון.

בני ישראל לא היו מסוגלים לקבל את דברי התורה מפאת עצמתה הרבה של התורה. רק בשל התערבות גורמים חיצוניים ושמימיים - טל שהחיה מתים או מלאכי השרת שהחזירו את בני ישראל למסלול - הצליח מתן תורה להתרחש. אלמלא התערבות זו לא היינו מקבלים את התורה, כלומר בדרך הטבע לא ניתן לקבל את התורה; התורה עצומה ואין סופית, ואילו אנו בני אנוש קטנים, דלים, וסופיים.

מטרת מידת האימה והקדמתה למידות שבאות בעקבותיה הן שנבין ונפנים שהתורה היא גדולה ועצומה. המפגש הראשוני עם התורה חייב לבוא מתוך הבנה שיש כאן משהו גדול, עצום ואין סופי. רק אחרי הבנה ראשונית זו אנו מסוגלים ללמוד תורה; רק מי שמבין עד כמה התורה אין סופית, מסוגל - בחסדיו של הבורא - גם ללמוד ולקבל אותה.

"אימה יראה ענווה ושמחה": בתחילה עלינו לחוש שהתורה גדולה מאיתנו באלפי מידות ואין אנו יכולים לעכל אותה. אחר כך אנו חשים יראה שהיא תחושה של כבוד כלפי משהו שנמצא בעולמנו ואנו מסוגלים לעכל אותו. אחר כך מגיעה, כמובן, הענווה, ומתוכה גם השמחה. בסוף הדרך נגיע לשמחה, לתחושה טובה, ולסברות נאות ויפות שהעלינו בעצמנו; אבל בתחילת הדרך עלינו לזכור איפה אנחנו ואיפה התורה.