ויקרא | אשם תלוי

הרמב"ן ביאר ששמו של כל קרבן מורה על אופיו ומהותו המיוחדת. "חטאת" מלשון "חטא", כלומר החטאה ונטיה מן הדרך. לעומת זאת, מסביר הרמב"ן  ש"אשם" בא מלשון שממה ואבדון. תכלית קרבן האשם היא לכפר ולהגן על אדם שעבר עבירה שבעקבותיה מגיע לו שממה ואבדון. מבחינה זו, אשם תלוי, המובא על הספק, חמור יותר מחטאת המובא על השוגג. הרמב"ן מבאר שדווקא בגלל שהאדם סבור שאולי הוא לא עבר עבירה החמירה התורה בדינו יותר. (רמב"ן ויקרא ה', ט"ו).

רבנו יונה הטיב לבאר את הרעיון של הרמב"ן. אדם המודע לעבירה שעבר יתן לכך את ליבו, ידאג וישית כוחותיו לשוב בתשובה שלימה. אולם אדם שספק לו אם חטא, לא ידאג ולא יחוש צורך לשוב בתשובה, שהרי יתכן שהוא כלל לא חטא. לפיכך החמירה התורה בדינו וחייבה קרבן יותר יקר (אשם תלוי) כדי שישים החוטא ליבו לחומרת מעשיו. אם הוא לא יביא אשם עונשו בשממה ואבדון. (רבנו יונה ברכות פרק א', מובא בהערות הרב שוועל על פירוש הרמב"ן).

כתב הרמב"ם (הל' שגגות ח,א) שאשם תלוי מכפר על הספק, אולם הענין נשאר תלוי ועומד עד שיתברר. אם מתברר שהאדם חטא בוודאות, עליו להביא קרבן חטאת. האשם אינו משמש לכפרה גמורה, כל תכליתו של אשם תלוי להשקיט באופן זמני את פחדיו וספקותיו של החוטא.

נחלקו התנאים במשנה (כריתות ו,ג) אם ניתן להתנדב אשם תלוי. דעת רבי אליעזר שאדם יכול להביא אשם תלוי נדבה בכל זמן שירצה. מכיוון שאשם תלוי לא ממש מכפר אלא רק מגן באופן זמני על האדם, אפשר להביאו בכל זמן שרוצה. במשנה מסופר על בבא בן בוטא שהביא אשם תלוי בכל יום ויום מימות השנה חוץ מלמחרת יום הכיפורים (שהרי ביום הכיפורים כבר השיג מידה מסוימת של כפרה). חכמים חולקים וסוברים שאסור להביא אשם תלוי נדבה. רק במקרה של ספק לגבי עבירה שזדונה כרת ושגגתה חטאת מותר וחובה להביא אשם תלוי (משנה כריתות ו,ג). הרמב"ם (פירוש המשניות על אתר) מפרש שלדעת חכמים החיוב להביא אשם תלוי נובע מחומרת המעשה שבספק. תכלית הקרבן להניח את דעתו של אדם שלא יטרד מחמת הספק שמא עבר עבירה חמורה. להלכה פסק הרמב"ם כדעת חכמים (פירוש המשנה שם, הלכות שגגות ח,א).

במבט ראשוני אין לדיון הנ"ל נפק"מ בימינו שאין קרבנות, אולם לאמיתו של דבר יש השלכה מעניינית בהלכות תפילה. הטור (או"ח א,ז) פסק שלאחר אמירת הקרבנות בבוקר יאמר אדם: "רבון העולמים יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי (קרבן פלוני)." אולם, מוסיף הטור, אין לומר כן לאחר אמירת פרשת החטאת לפי שאין חטאת באה נדבה. הטור לא אסר לומר רבון העולמים לאחר פרשת אשם. הבית יוסף ביאר שהטור, כבבא בן בוטא, סבר כדעת רבי אליעזר שאשם תלוי בא נדבה. עם זאת, הבית יוסף יצטרך להתמודד עם השאלה מדוע לא קיים חילוק בין אשם תלוי לאשם ודאי שהרי אשם וודאי, כחטאת, אינו בא נדבה לכולי עלמא.

בספר היראים (תמ"א  או שס"ג) כתב שישנה רק מצווה אחת, לכפר על חטא באמצעות תפילה והבאת קרבן. בפירוש "קרני רא"ם" ביאר שמצווה זו כוללת את כל הקרבנות הבאים בעקבות חטא: חטאת, אשם ואשם תלוי. לעומת זאת, הרמב"ם מנה כל קרבן בנפרד ואף מצא לנכון להסביר (שורש י"ד) מדוע הוא לא מנה כל עבירה בנפרד אלא תחת מצווה אחת את כל העברות שחייבים עליהם חטאת, ובמצווה אחרת את כל העברות שחייבים עליהם אשם תלוי וכו'.

הרב פערלא התקשה בחלוקה זו של הרמב"ם. אף אם יש למנות את כל העברות שחייבים עליהם חטאת כמצווה אחת ואת כל העברות שחייבים עליהם אשם כמצווה נפרדת, מדוע הרמב"ם חילק בין אשם תלוי לחטאת. מדוע הוא לא מנה מצווה אחת, לכפר על העברות שחייבים עליהם כרת. או על ידי אשם תלוי (כאשר מסתפק אם חטא) או בקרבן חטאת (כאשר בוודאות חטא).

ניתן להציע שהרמב"ם מנה את המצווה לכפר בחטאת בנפרד מהמצווה לכפר באשם תלוי מכיוון ששני כפרות אלו שונות במהותם. בעוד שקרבן חטאת ממש מכפר על החטא, אשם תלוי לא ממש מכפר על החטא אלא רק תולה אותו עד שיתברר הספק.

כתב בספר החינוך (מצווה קכ"ח) שאם לאחר הבאת אשם תלוי מתברר שהאדם אכן עבר עבירה, הוא לא יכול להסתפק בכפרת האשם תלוי ועליו להביא חטאת. אם מתברר שהוא לא חטא, מתגלה שדי לו באשם תלוי שהביא.

מדבריו נראה שגם אדם שלא חטא כלל צריך להביא אשם תלוי (שהרי שהחינוך כתב שדי לו בכך כשמתברר שלא חטא). לפי זה יתכן שהחיוב להביא אשם תלוי, קרבן שתכליתו להניח את הדעת ולהשקיט את הלב, יחשב מצווה בפני עצמה שהרי היא שונה באופן מהותי מהמצווה להתכפר על ידי חטאת.