אפיקומן ותנאי במצוות

אפיקומן ותנאי במצוות* / הרב יוסף-צבי רימון

מדוע אוכלים אפיקומן?

המשנה בפסחים קיט ע"ב כותבת: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", ומבארת שבזמן שבית המקדש היה קיים הייתה מצווה לאכול בסוף הארוחה את קרבן הפסח ביחד עם מצה, וכוונת המשנה היא שלאחר אכילת מצה זו אסור לאכול מאכלים נוספים.

כיום, כאשר אין בית מקדש וקרבן, נחלקו הראשונים איזו מהמצות שאנו אוכלים היא מצת המצווה, שיוצאים בה ידי חובת מצוַת אכילת המצה.

רש"י על אתר בד"ה "אין" כותב:

"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן - שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה".

לכאורה ישנה סתירה בדברי רש"י: מצד אחד הוא טוען שמצת האפיקומן היא רק "זכר למצה הנאכלת עם הפסח", ומצד שני הוא כותב שמצה זו היא המצה שבה מקיימים את מצוַת אכילת המצה מדאורייתא ("לשם חובת מצה"). אם המצה היא רק 'זכר', כיצד היא חובה? האחרונים התקשו בדבריו, אולם נראה בפשטות שמצת האפיקומן היא אכן מצת המצווה שהייתה נאכלת תמיד עם קרבן פסח, אולם כיום, כיוון שאין אוכלים קרבן פסח, היה ניתן לאכול אותה גם בתחילת הארוחה. הסיבה לכך שבכל זאת אנו אוכלים אותה בסוף היא ה'זכר' - זכר לכך שבזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלים את מצת המצווה בסוף הארוחה. דהיינו, במצת האפיקומן אנו יוצאים ידי חובה מן התורה, כפי שהיו נוהגים בזמן שבית המקדש היה קיים, למרות שבמציאות שלנו, שאין קרבן פסח, יכולנו לאכול אותה גם קודם.

אם מצת המצווה היא מצת האפיקומן, מדוע מברכים את ברכת "על אכילת מצה" על המצה הראשונה שאוכלים בליל הסדר, ולא על מצה זו? רש"י עצמו מתייחס לשאלה, ומתרץ:

"ועל כורחינו אנו מברכים 'על אכילת מצה' בראשונה, אף על פי שאינה באה לשם חובה... דלאחר שמילא כריסו הימינו - היאך חוזר ומברך עליו... הלכך תרוייהו מברך ברישא, והדר אכיל מצה באחרונה בלא ברכה".

כלומר, לא ייתכן שהאדם יאכל מצות לכל אורך ליל הסדר, ולא יברך על קיום מצוַת אכילת המצה. לכן, אנו נוהגים לברך על המצה הראשונה הנאכלת בליל הסדר, ולא על מצת המצווה - מצת האפיקומן.

תוס' על אתר (ד"ה באחרונה) מעירים שלשיטת רש"י, "יחזר כמו כן על הסופגינין לאכול בתחילה כדי שיברך 'על אכילת מצה' בסוף" - כלומר, עדיף לאכול בסעודה מצה עשירה, שאין מברכים עליה "על אכילת מצה", כדי שיוכל לברך על מצת המצווה של האפיקומן.

הרא"ש בפ"י סימן ל"ד מביא את שיטת רש"י, ומתקשה:

"ולפי זה היה נראה שצריך לאכול עמה מרור וחרוסת, כיוון שהיא זכר מצה הנאכלת עם הפסח בכריכה, ועליהן ראוי לברך 'על אכילת מצה'?".

רש"י עצמו כותב: "אבל לא מרור, דלאו חובה הוא" - אכילת המרור היא רק חובה דרבנן, ולכן אין צורך לאוכלו דווקא עם מצת האפיקומן. לעומת זאת, בעל ה'מנהיג' באמת אומר, כנראה בעקבות דברי רש"י, שיש לאכול מרור וכורך גם עם מצת האפיקומן, ולא רק עם המצה הראשונה..

בכל אופן, הרא"ש בפ"י סימן ל"ד חולק על שיטת רש"י:

"נראה לי דאותה מצה אינה לשם חובה, אלא אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע באחרונה".

לדעת הרא"ש, מצת האפיקומן היא רק זכר לקרבן, ואינה מצת המצווה. תוס' שראינו לעיל מביא שיטה שלישית:

"[סיבת אכילת מצת האפיקומן היא] דטוב לאוכלו על השובע ולהיות טעם מצה בפיו... ועיקר מצווה על הראשונה".

לדעת התוס', המצה שבסוף הסעודה אינה זכר לשום דבר, לא לקרבן פסח ולא למצה הנאכלת עם הפסח. חז"ל תיקנו תקנה מיוחדת לאכול מצה בסוף הארוחה, כדי שטעם המצה יישאר בפיו של האדם בהמשך הלילה. המהר"ל בגבורות ה' (פרק ס"ג) מאריך בהסבר שלוש השיטות, ובסופו של דבר מכריע כשיטת התוס'.

בסך הכל, ראינו שלוש שיטות ביחס לאפיקומן:

א. רש"י והרשב"ם: האפיקומן הוא מצת המצווה מדאורייתא, שהיתה נאכלת עם הפסח.

ב. רא"ש: האפיקומן הוא זכר לקרבן פסח.

ג. תוס', מהר"ל: האפיקומן הוא מצווה עצמאית מדרבנן, כדי שיישאר טעם מצה בפה.

ישנן נפקא-מינות רבות בין השיטות השונות:

א. דיבור בין ברכת "על אכילת מצה" לבין אכילת האפיקומן. לשיטת רש"י, לכאורה מתעוררת שאלה מעניינת: כיצד אנו מדברים בין ברכת "על אכילת מצה" לבין סוף הארוחה, כאשר הברכה צריכה לחול על המצה הנאכלת הסוף הסעודה? ואכן, השל"ה פוסק שראוי שלא לדבר בין תחילת הארוחה עד אכילת האפיקומן, אך רובנו לא נוהגים כך.

ב. מדוע אוכלים שני כזיתים. המהרי"ל כותב שיש לאכול בליל הסדר מצה בשיעור שני זיתים, ולא בשיעור זית אחד כמו בכל שאר מצוות האכילה, ומנמק את דבריו בחביבות המצווה. הב"ח בסימן תע"ג ס"ק י"א תמה על טעם זה, ולכן כותב:

"ונראה דהטעם הוא משום דראוי להחמיר לאכול אפיקומן שני זיתים על פי פירוש רשב"ם: אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח... ודלא כמו שכתב במהרי"ל משום חיבוב מצווה... דטעמים אלו אין להם יסוד".

כלומר, לפי סברת הרא"ש, שהאפיקומן הוא זכר לאכילה בזמן שבית המקדש היה קיים, אין אנו יודעים האם הוא זכר לפסח עצמו או זכר למצה הנאכלת עם הפסח, ולכן יש לאכול שני זיתים כדי לצאת ידי חובה בכל אופן. יש להעיר שגם הסבר זה קשה, משום שניתן לאכול זית אחד ולכוון לשני הטעמים; אך מכל מקום, להלכה נפסק שלכתחילה ראוי לאכול שני זיתים, ואם הדבר קשה - אפשר להקל ולאכול רק כזית אחד.

ג. האם צריך לאכול כזית אפיקומן: אם אכילת האפיקומן היא מצוַת עשה מדאורייתא - צריך לאכול ממנו שיעור של כזית מצה. גם אם האפיקומן הוא זכר לקרבן הפסח (או למצה הנאכלת עמו) - יש מקום לדרוש אכילה של לפחות כזית, זכר לקרבן הפסח. לעומת זאת, 'בעל החינוך' כותב שניתן לצאת ידי חובת האפיקומן גם בפחות מכזית מצה, ודבריו מתאימים לשיטת התוס', שהאכילה נועדה רק להשאיר את טעם המצה בפיו של האדם.

"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"

המשנה בפסחים קיט ע"ב קובעת ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" - אסור לאכול אחרי אכילת מצת האפיקומן[1]. הגמרא מסבירה שהסיבה לאיסור זה היא כדי שטעם מצת האפיקומן יישאר בפה, וכך פסק הרמב"ם להלכה (הל' חמץ ומצה ח', ט'):

"ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ואינו טועם אחריו כלל. ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו, שאכילתן היא המצוה".

לכאורה, לאחר שהגמרא סתמה וקבעה את הטעם לאיסור האכילה אחרי האפיקומן, אין מקום לנסות למצוא טעמים נוספים לאיסור זה. למרות זאת, מצאנו ראשונים אחרים שחלקו על הטעם המפורש בגמרא, והביאו טעמים אחרים.

כיצד יכלו ראשונים אלו לחלוק על דברי הגמרא? נראה, שהראשונים הבינו שדברי הגמרא הם רק 'סימן', ולא 'סיבה'. הרמב"ם הבין שדברי הגמרא הם 'סיבה' - הם הסיבה המהותית לכך שאסור לאכול אחרי האפיקומן. לדבריו, יש צורך מהותי שיישאר טעם המצה בפיו של האדם, וצורך זה מהווה סיבה לאיסור האכילה אחרי האפיקומן. לעומתו, רוב הראשונים הבינו שאין צורך מהותי כזה, והעובדה שטעם האפיקומן נשאר בפה היא רק סימן לכך שאסור לאכול אחרי האפיקומן; הטעם הנשאר בפה הוא תוצאה של האיסור, ולא התכלית שלו. מעתה, נפתח פתח לראשונים אלו להסביר מהי אותה סיבה שבגללה אסרה התורה לאכול אחרי האפיקומן.

הרמב"ן במלחמות קובע שהסיבה לאיסור זה היא "שיהא הפסח נאכל על השובע". קרבן הפסח צריך להיאכל כאשר האדם שבע, ולכן הוא צריך להיאכל בסוף הארוחה. כפי שאמרנו, לדעתו העובדה שטעם המצה נשאר בפה היא רק תוצאת-לוואי של הסיבה האמיתית לאיסור האכילה אחרי האפיקומן - כדי שיהא הפסח נאכל על השובע.

בעל המאור נתן נימוק אחר לאיסור האכילה לאחר האפיקומן: "שלא יפסיד קריאת ההלל". בזמן שבית המקדש היה קיים, העולים לרגל היו צריכים לאכול את קרבן הפסח בתוך החומות, והצפיפות שם הייתה רבה. לכן, מייד אחרי שהנמנים על הקרבן היו אוכלים ממנו, הם היו עולים לראש הגגות וקוראים שם את ההלל. חז"ל תיקנו שלא לאכול אחרי האפיקומן כדי שטעם הקרבן יישאר בפה, וכך האנשים - אחרי שיסרכו את דרכם לראש הגגות - לא ישכחו לקרוא את ההלל.

טעם רביעי לאיסור האכילה אחרי האפיקומן מצאנו במאירי, המסביר שאכילה כזו נראית כזלזול באפיקומן. בהמשך השיעור נראה השלכות חשובות להבדל שבין הטעמים השונים.

עד מתי ניתן לאכול את האפיקומן?

בשתי סוגיות, בברכות כט ע"א ובפסחים קכ ע"ב, מבואר שיש מחלוקת בין ר' עקיבא לראב"ע בשאלת סוף זמן ההקרבה של קרבן פסח: לדעת ראב"ע, ניתן להקריב את הפסח עד חצות הלילה - זמן החיפזון דמצרים (כשהמצרים לחצו את בני ישראל לצאת), ואילו לדעת ר' עקיבא ניתן להקריב אותו עד עלות השחר - זמן החיפזון דישראל (כשישראל יצאו בפועל). האם מחלוקת זו נוגעת גם לזמן אכילת המצה? רבא (פסחים קכ ע"ב) קובע שאכן המחלוקת נוגעת גם לעניין זה: לדעת ראב"ע אין לאכול את מצת האפיקומן לאחר חצות, ואילו לדעת ר' עקיבא ניתן לאוכלה עד עלות השחר.

הפוסקים נחלקו כיצד לפסוק במחלוקת זו. מצד אחד - אנו פוסקים כסתם משנה, התומכת בדעת ראב"ע; מצד שני - הלכה כר' עקיבא מחבריו. הרמב"ן ובעל המאור פסקו כר' עקיבא, ואילו רבנו חננאל פסק כראב"ע. השו"ע פוסק להלכה ש"יהא זהיר לאוכלו קודם חצות". פשטות דבריו היא להחמיר, אולם ייתכן שפסק כדעת הרא"ש, שהזהירות היא כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ייתכן עוד, שכוונתו רק לזהירות לכתחילה (עיין בכך בשו"ת מנחת יצחק ח"ט סימן מ"ח). טעם הדבר הוא משום שיש כאן כמה סיבות להקל: אולי הלכה כר' עקיבא; גם אם הלכה כראב"ע - אולי שיטתו מתייחסת לזמן אכילת הקרבן, ולא למצה; ואפילו אם דבריו נאמרו גם ביחס לאכילת המצה - אולי הדבר לא נאמר ביחס לאפיקומן אלא ביחס למצה שיוצאים בה ידי חובה, וכאמור ייתכן שאין זו מצת האפיקומן אלא המצה הראשונה שאוכלים.

אנו יודעים שעם ישראל נוהג להאריך בהגדה בדברי תורה, ואנו יודעים שלאחר האפיקומן אסור להמשיך לאכול - "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". מכאן, ייתכן שאם יקפידו לאכול את האפיקומן לפני חצות, לא יספיקו לאכול סעודה דשנה או להרבות בהגדה! ה'אבני נזר' (או"ח סימן שפ"א) עסק בבעיה זו, וחידש לה פתרון: אדם הרואה שחצות הלילה מתקרב, יכול ליטול חתיכת מצה ולהתנות: אם הלכה כראב"ע - מצה זו תהא אפיקומן, ולשיטתו אחרי חצות הלילה כבר עבר זמן האפיקומן וניתן לאכול מאכלים אחרים; אם הלכה כר' עקיבא - מצה זו לא תהא מצת אפיקומן, וממילא מותר להמשיך ולאכול אחר כך. כך יכול האדם לאכול מהמצה, להמתין מעט עד שיעבור חצות הלילה, להמשיך את סעודתו ובסופה לאכול אפיקומן נוסף (לשיטת ר' עקיבא).

למרות היופי והאלגנטיות של חידוש מבריק זה, הוא מעורר מספר קשיים.

1. האם לדעת ראב"ע מותר לאכול אחרי חצות?

הקושי הראשון, עולה בדברי הרב משה פיינשטיין בשו"ת 'אגרות משה' או"ח חלק ה' סימן ל"ח, שאולי ראב"ע סבור שאסור לאכול מאכלים אחרים גם אחרי חצות, למרות שזמן זה כבר אינו ראוי לאכילת האפיקומן, כיוון שטעם האפיקומן צריך להישאר בפה עד הבוקר[2].

למעשה, ה'אבני נזר' בתוך דבריו מתייחס לקושיית ה'אגרות משה'. הגמרא בפסחים קכ ע"ב כותבת שלדעת ראב"ע אכילת האפיקומן היא זכר למכת הבכורות, שהתרחשה בחצות הלילה. בעקבות גמרא זו, מתקשה ה'אבני נזר': מדוע לדעת ראב"ע ניתן לאכול את האפיקומן גם לפני חצות? הרי הקב"ה עבר במצרים בחצות ממש, ולכאורה צריך לאכול את האפיקומן בדיוק באותו זמן? הוא מתרץ שאין צורך לאכול את האפיקומן בחצות, אלא רק שבחצות יהיה לאדם טעם מצה בפיו, ובזה מזכירים אנו את מכת הבכורות. לפי הסבר זה, קושיית הרב פיינשטיין נופלת מאליה: לדעת ראב"ע, עיקר המצווה הוא שבנקודה של חצות הלילה יהיה בפה טעם מצה, וממילא אין שום איסור להמשיך לאכול אחרי חצות, לאחר שטעם המצה כבר הורגש בחצות.

2. מדוע אסור לאכול אחרי האפיקומן?

לאור הסברו של ה'אבני נזר' עולה קושי נוסף. כפי שראינו לעיל, הראשונים נחלקו בשאלה מדוע אסור לאכול אחרי האפיקומן. לפי הטעם המפורש בגמרא (שהוא גם טעמו של הרמב"ם) - שיהא טעם המצה מצוי בפיו של האדם - דברי ה'אבני נזר' מסתדרים היטב: לדבריו, טעם המצה צריך להיות מורגש רק בחצות הלילה, ואין מניעה להמשיך לאכול אחרי שטעם המצה הורגש בחצות.

אמנם, לפי טעמיהם של שאר הראשונים, הסברו של ה'אבני נזר' אינו תקף. אם האפיקומן צריך להיאכל על השובע, כדברי הרמב"ן, ברור שאסור לאכול אחריו אפילו אחרי חצות. גם אם הטעם לאיסור האכילה אחרי האפיקומן הוא כדי שלא ישכח לקרוא את ההלל (כדברי בעל המאור) - שום תנאי שבעולם אינו יכול להתיר לאדם לאכול אחרי חצות. גם לטעמו של המאירי, שאכילה אחרי האפיקומן נראית כזלזול באפיקומן, נראה שאין מקום לחידושו של ה'אבני נזר', אך אולי ניתן להסביר שאין זלזול באפיקומן כאשר מתנים מראש.

3. האם זמן קרבן הפסח מסתיים בחצות?

נקודה נוספת שיכולה להיות בעייתית בדברי ה'אבני נזר' עולה מדברי התוספתא בפסחים, הכותבת שגם לדעת ראב"ע - הסבור שאסור לאכול את קרבן הפסח אחרי חצות - הקרבן אינו הופך ל'נותר' עד עלות השחר. כיצד ייתכן שמחצות ועד עלות השחר הקרבן אסור באכילה אך אינו נחשב ל'נות'ר? ר' חיים מבריסק התייחס לשאלה זו, והסביר שמצוַת אכילת הקרבן אכן מסתיימת בחצות, אך זמן המצווה של הקרבן - הגדרתו בחפצא כ'קרבן פסח' - ממשיך עד עלות השחר.

לפי הסבר זה, קשה להלום את פתרונו של ה'אבני נזר', שכן אם המצווה חלה באופן עקרוני עד עלות השחר - סביר שטעם המצה צריך להישאר בפה עד זמן זה, ולא עד חצות. אמנם, ה'אור שמח' מתרץ את הקושיה בשונה מר' חיים, וטוען שקרבן הפסח מהווה בעת ובעונה אחת גם קרבן שלמים, ומצד קרבן השלמים שבו - הוא הופך ל'נותר' רק עם עלות השחר. לפי הסבר זה, ייתכן שאכן מותר לאכול אחרי חצות הלילה (לדעת ראב"ע), כיוון שבאותה עת כבר פקע מהקרבן דין קרבן הפסח ונותר בו רק דין קרבן השלמים.

4. האם לדעת ר"ע ניתן לאכול עד עלות השחר?

עד עתה הנחנו שלדעת ר' עקיבא ניתן לאכול את קרבן הפסח עד עלות השחר, וממילא ניתן להתנות שאם הלכה כדבריו - אנו ממשיכים לאכול גם אחרי חצות הלילה. הרא"ש פוסק להלכה שלכתחילה יש לאכול את האפיקומן עד חצות, ורק בדיעבד אפשר לאוכלו עד עלות השחר. ממילא, לפי שיטתו, אין להשתמש בפתרונו של ה'אבני נזר' כיוון שאם נתנה כדבריו נפסיד את קיום המצווה לכתחילה לדעת ר' עקיבא.

האם ניתן להתנות במצוות?

כעת נעבור לשאלה נוספת שעולה מדברי ה'אבני נזר': האם ניתן בכלל לבצע את המצווה ולהתנות שאם יהיה כך - המצווה תתקיים, ואם יהיה אחרת - המצווה לא תתקיים?

לראשונה, אנו פוגשים פתרון מעין זה בדברי האבודרהם (עמ' רמב) , המתייחס לאדם המתפלל ערבית מוקדם, וחושש שלא יזכור לספור ספירת העומר בלילה. אדם זה אינו יכול לספור ספירת העומר בברכה, אך אם יספור עתה בלי ברכה - לא יוכל לספור בהמשך הלילה בברכה. לכן, האבודרהם ממליץ שהאדם יספור ספירת העומר בלי ברכה, ויתנה שאם הוא יזכור לספור שוב מאוחר יותר - ספירתו הראשונה לא תיחשב, והוא יוכל לספור בברכה. ה'מגן אברהם' התקשה בדברי האבודרהם, והסביר שדבריו נכונים רק לפי הדעה שמצוות צריכות כוונה. אם מצוות אינן צריכות כוונה - התנאי לא יעזור, כיוון שאפילו אם האדם לא התכוון לצאת ידי חובה (אם הוא זכר בסופו של דבר לספור שוב בלילה) - הוא כבר יצא ידי חובת המצווה. גם הט"ז חלק על השו"ע, טען שאין עושים מצוות בספק, ולכן ביאר שהאדם בספירה הראשונה מתכוון שלא לצאת כלל ידי חובה, ולכן הוא יכול לספור ספירה שנייה. מכל מקום, יש ראשונים שקיבלו את דברי האבודרהם, ולדעתם ניתן להתנות על קיום מצווה.

אנו נוהגים לתקוע בראש השנה תשר"ת ואח"כ תש"ת בגלל ספק מהי התרועה. לכאורה היה ניתן לתקוע תשר"ת, שברים, תקיעה, ולהתנות שהתקיעה שבאמצע תהיה טובה או ל'שברים תרועה' או ל'שברים', לפי התרועה האמיתית שהתורה מתכוונת אליה. הב"י (תק"צ) אכן סבור שניתן לעשות תנאי כזה, אולם הוא מביא את הרא"ם (רבי אליהו מזרחי) שסבור שהדבר אינו אפשרי כיוון שמצוות צריכות כוונה, וצריך להתכוון או לתקיעה של 'שברים תרועה' או לתקיעה של 'שברים'. הב"י חולק עליו, וסובר שניתן להתנות וכך התקיעה תעלה לתרועה הנכונה.

דוגמא נוספת להתניה על קיום מצווה מובאת ברמ"א. הרמ"א (מ"ו, ט) פוסק שעדיף לומר לפני התפילה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' לאחר קריאת שמע שבקרבנות, כדי שאם לא יספיק להגיע בזמן לקריאת שמע - ייצא ידי חובה במה שאמר בבוקר. רע"א (שם) ושו"ע הרב מבארים שיש להשתמש בתנאי, כדי שלא להפסיד את קריאת שמע עם ברכותיה. לכן, בקריאה הראשונה האדם יתנה שאם לא יספיק להגיע לקריאת שמע בזמן - קריאת שמע שאומרים בסדר הקרבנות תיחשב לו, אך אם יספיק להגיע לקריאת שמע בזמן - רק קריאת שמע המאוחרת (עם ברכותיה) תיחשב.

את ההתניה על קיום מצוות מצאנו בפוסקים רבים נוספים. כך, למשל, שו"ת 'שואל ומשיב' (מהדורה ד', ח"ג סימן קכ"ז) מתייחס לאדם השומע הבדלה בבית הכנסת, ואינו יודע אם בני ביתו כבר הבדילו או לא. הוא מציע שהאדם יתנה שאם בני ביתו הבדילו - הוא מתכוון לצאת ידי חובה בהבדלה שבבית הכנסת, ואם הם לא הבדילו - הוא מתכוון שלא לצאת ידי חובה בהבדלה זו, ויבדיל להם בבית. בשו"ת 'חזון נחום' (סימן ל"ב) מובא תנאי דומה שניתן לעשות ביחס לקידוש (במקום שמקדשים בו בבית הכנסת). דוגמא נוספת התעוררה בישיבה כאשר התפרסמו ספיקות אודות כשרות חוטי הציצית הטוויים במכונה. הצעתי שמי שיש בבגדו ציצית הטוויה במכונה - יתנה שאם החוטים אינם כשרים, הוא מעניק את הבגד לחבירו במתנה וחוזר ושואל אותו ממנו, ובגד שאול פטור מציצית.

בשו"ת 'עונג יום טוב' (סימנים ב-ג) חולק על כל הדוגמאות שהבאנו, וטוען שאי-אפשר להתנות על קיום מצוות. הוא מביא הוכחה לדבריו מסוגייה הדנה בתנאים בחליצה, וקובעת כי תנאים כאלו אינם חלים משום ש"כל דבר שאינו בשליחות - אינו בתנאי". ממילא, כיוון שאי-אפשר לעשות מצוות בשליחות, והאדם חייב לספור ספירת העומר בעצמו, ללבוש ציצית בעצמו ולשמוע הבדלה בעצמו - אי-אפשר גם להתנות את קיומן בתנאים. אמנם, התוס' בכתובות עד ע"א התקשו בהבנת כלל זה - וכי מה הקשר בין התניה לבין שליחות? - וה'עונג יו"ט' מבאר שאם אי-אפשר לעשות פעולה מסויימת ע"י שליח, הדבר מעיד על כך שהפעולה קשורה לבעליה ומחוברת אליו, ולכן גם אי-אפשר להתנות עליה. ברגע שהאדם ביצע את מעשה המצווה - הוא הופך להיות קשור אליו כל-כך, עד שאי-אפשר שהמעשה לא יחול.

נוסף על שתי השיטות שהזכרנו, קיימת בראשונים שיטה נוספת - של ה'מזרחי' שראינו לעיל - הטוען שתנאי על קיום מצוות אינו תקף, ואפילו אם התנאי התקיים - המצווה אינה חלה. לסיכום, אם כן, מצאנו שלוש שיטות ביחס להתניה על קיום מצוות:

א. לדעת אבודרהם וה'בית יוסף', תנאי מועיל בקיום מצוות.

ב. לדעת ה'מזרחי' תנאי אינו מועיל בקיום מצוות, ואדם שהתנה על קיום מצווה - המצווה אינה חלה.

ג. לדעת ה'עונג יום טוב' תנאי אינו מועיל בקיום מצוות, ואדם שהתנה על קיום מצווה - המצווה חלה בלי קשר להתקיימות התנאי.

כיצד יסבירו אבודרהם וה'בית יוסף' את הגמרא שראינו, לפיה "כל דבר שאינו בשליחות - אינו בתנאי"? הרמב"ן (ב"ב קכו ע"ב) כותב שכלל זה נאמר רק ביחס למצוות שבין אדם לחבירו, כמו חליצה, ולא ביחס למצוות שבין אדם למקום, כמו אכילת אפיקומן. ניתן להסביר את דברי הרמב"ן לאור דברי התוס' שראינו: אם אי-אפשר למנות שליח שיעשה מצווה שבין אדם לחבירו - הרי שקיום המצווה אינו מצוי בבעלותו של האדם, וקיומה תלוי גם באדם השני. לדוגמא: אדם אינו יכול למנות שליח שיחלוץ ליבמתו, ומכאן שקיום מצוַת החליצה אינו תלוי בו בלבד. לעומת זאת, קיום מצווה שבין אדם למקום תמיד תלוי רק באדם עצמו, שהרי אין שם אדם נוסף. לכן, אפילו אם מסיבה כלשהי אי-אפשר למנות שליח לקיום מצווה מסויימת - הדבר אינו פוגע בשליטתו של האדם על המצווה, והוא יכול להתנות את קיומה בתנאים.

ה'עונג יו"ט' לא קיבל את דברי הרמב"ן, וקבע שאי-אפשר כלל להתנות על קיום מצוות. מסתבר, שהוא הבין את הכלל המובא בגמרא בצורה שונה לחלוטין: כדי שיתאפשר לעשות מצווה ע"י שליח, יש להפריד בין מעשה המצווה לבין החלות שלה - השליח מבצע את מעשה המצווה, אך החלות נזקפת לטובת המשלח. לכן, אם אי-אפשר לקיים מצווה מסויימת ע"י שליח - המשמעות היא שאי-אפשר לחלק בין מעשה המצווה לבין חלותה, והמצווה נזקפת לטובת האדם המבצע את מעשה המצווה. ממילא, ניתן לטעון שמצוות כאלו, שמעשה המצווה וחלותה קשורים זה בזו, אי-אפשר גם להתנות בהן תנאים, כיוון שברגע שמעשה המצווה מתבצע - היא מייד חלה.

אחת מהסערות החריפות בתולדות ההלכה התעוררה כאשר חכמי צרפת התירו לעשות תנאי בקידושין, וקבעו שניתן לישא אישה ולהתנות שהקידושין יפקעו בעתיד אם יתקיים תנאי מסויים. אחת הטענות שנטענו נגד חידוש זה הייתה שגם אם אפשר להתנות על חלות הקידושין - אין תנאי בנישואין, כיוון ש"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות". לדברינו, נוכל להסביר שאי-אפשר להפריד בין מעשה הנישואין לבין החלות, כי נישואין זו מציאות: בעילת המצווה היא גם מעשה המצווה וגם החלות שלה, ואי-אפשר לבעול ולהתנות שהבעילה לא תיחשב כבעילת אישות אלא כבעילת זנות בתנאים מסויימים.

באופן דומה, נוכל לטעון שאי-אפשר להתנות על ספירת העומר, הבדלה או קידוש. התורה רצתה שהאדם יעשה את מעשה המצווה בעצמו, ולא איפשרה לעשות אותו ע"י שליח, וממילא כאשר המעשה מתבצע - מייד מתקיימת המצווה, ואי-אפשר להתנות עליה.

נבאר זאת מעט יותר, ונתייחס לספירת העומר כדוגמא. אין משמעות לספירת העומר ללא כוונה לספור את העומר, ואם התכוון לספור את העומר - ממילא קיים את המצווה. לא שייך להתנות, שאם יקרה כך וכך - הרי שזו מצווה ואם לא - אין זו מצווה, כי אם מתכוון לספור את העומר, ממילא זהו קיום המצווה, ואי אפשר לנתק בין קיום המצווה לבין חלותה (זו מציאות, ולא מעשה ותוצאה).

עיקרון זה מתחדד ביחס לקריאת שמע (כפי שהסביר מו"ח הרב בלומנצווייג שליט"א, שהוא סבור כעיקרון שהוזכר לעיל): כשאדם אומר קריאת שמע - הוא מקבל על עצמו מייד עול מלכות שמיים. לא ייתכן שאדם יתנה שאם יספיק להגיע לקריאת שמע בזמן - הוא לא רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמיים כעת, אלא רק מאוחר יותר. קריאת שמע אינה מורכבת מ'מעשה מצווה' ומ'חלות'; אי-אפשר להפריד בין קריאת הפסוקים לבין קבלת עול מלכות שמיים.

יש להעיר שגם אם נסבור כ'עונג יו"ט', ניתן להשתמש בעצה שהזכרנו לגבי ציצית, שהרי עצה זו אינה כרוכה בתנאי במצוות אלא בתנאי בקניינים - במקרה מסויים, אני מקנה את הבגד לאדם אחר. בעולם הקניינים אין שום בעיה להתנות תנאים (כי שם ניתן להפריד בין מעשה הקניין לבין חלותו), וממילא אין בעיה לקבוע שאם הציצית פסולה - הבגד מוקנה למישהו אחר.

הפסיקה להלכה

מקובל בעולם התורה שהגרי"ז שיבח את סברת ה'אבני נזר', אך העיר שהתנאי הוא מיותר: ניתן לאכול מצה אחת לפני חצות ומצה נוספת בסוף הארוחה, בלי להתנות שום תנאים. אם המטרה היא (כדברי ה'אבני נזר') שיישאר טעם מצה בפה בחצות - אזי מספיק לטעום מצה מעט לפני חצות (לשיטת ראב"ע), וניתן להמשיך לאכול אחרי חצות. שאר הבעיות שהזכרנו אינן נפתרות גם לפי הצעתו של הגרי"ז, אך מצבו של אדם שלא מתנה אינו גרוע ממצבו של אדם שמתנה. אמנם, ישנה נקודה אחת שעדיפה דווקא בפתרונו של האבני נזר. הרמב"ן ביאר שאין לשתות לאחר הכוסות כדי שלא ייראה כמוסיף על הכוסות ונראה כאילו נמנה על שני פסחים, ואין עושים שני פסחים. לפי הגרי"ז, נראה ממש כאוכל שני פסחים, שהרי אוכל פעמיים אפיקומן (ונחלקו אחרונים בעיקרון זה, האם מותר לאכול פעמיים אפיקומן ואכמ"ל).

הלכה למעשה, גדולים רבים - ביניהם הנצי"ב וה'חתם סופר' - לא הקפידו על אכילת האפיקומן לפני חצות. לכן, אם הדבר אינו אפשרי, ובעיקר אם הוא גורם עגמת נפש - מסתבר שניתן להקל לאכול את האפיקומן אחרי חצות או להשתמש בעצתו של ה'אבני נזר'.

מספרים שהרידב"ז, שהיה בר-פלוגתא של הרב קוק בעניין היתר המכירה בשמיטה, הגיע פעם לחוג את חג הפסח בוולוז'ין. בליל הסדר הוא התארח בביתו של 'בית הלוי', שדקדק דקדוקים עצומים בענייני המצוות והקפיד מאוד בכל דבר. ה'בית הלוי' החמיר להתפלל ערבית בזמן רבנו-תם, ולכן הגיע הביתה מאוחר מאוד, ועד שישב לאכול - האריך ב'מגיד' עד שעה מאוד מאוחרת ומיהר ליטול ידיים. בשל הקפדתו על חשש חמץ, שמא מעט מהבצק שבמצה לא נאפה, הוא היה מקפיד לשרוף את המצות, וכך המצות הוגשו לשולחן כשהן שרופות וחרוכות. כמובן, הוא חילק לכל אחד מבני הבית מצה ומרור בשיעורים גדולים, ומייד אחר כך - כשגילה שאין זמן לאכילת הסעודה - חילק שיעור גדול של אפיקומן, וכולם המשיכו לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה. בסוף הלילה, לאחר שעלה עמוד השחר, נאנח 'בית הלוי' ואמר: "מי יודע אם קיימנו מצוות מצה ומרור כהלכתן....".

למחרת, בליל הסדר השני של גלויות, סעד הרידב"ז אצל הנצי"ב. הנצי"ב מיהר להתפלל עם צאת הכוכבים, הגיע מוקדם הביתה ול'מוציא מצה' הגישו בביתו מצה טעימה ופריכה. בביתו של הנצי"ב הספיקו להרבות גם ב'שולחן עורך', גם באמירת ההגדה וגם לאכול את האפיקומן בזמנו. בסופו של הלילה, נאנח הנצי"ב ואמר: "כמה מצוות הספקנו לקיים היום: מצה, מרור ומגיד...". אמר הרידב"ז: הייתי אצל שני גדולי עולם, וכל אחד חווה את ליל הסדר באופן אחר לגמרי. ומכאן יכולים אנו להסיק, שלעתים יכולות להיות דרכים שונות בעבודת ה', ולא כולם צריכים ללכת באותה דרך (כמובן, כל עוד הדברים כפופים לפסיקת ההלכה ולי"ג מידות).

 

---