אמיתותה של התורה שבעל פה | 2

בשבוע שעבר, ראינו כי ריה"ל מוכיח שהמסורת שעברה בעם ישראל מדור לדור איננה נחוצה והכרחית רק כדי ליצור את התורה שבעל פה, אלא אפילו כדי להבין את התורה שבכתב. עצם הקביעה שהתורה שבכתב כפי שהיא לפנינו היא התורה שניתנה בסיני, היא עובדה שאנו מקבלים במסורת. אף דרך קריאתה של התורה, חלוקתה לפרשיות, הניקוד והדקדוק בה, מגיעים אלינו מאותו המקור. לכן, טענתם של הקראים כי אין צורך במסורת חז"ל וכי יש להסתמך רק על הבנתנו בתורה שבכתב - מופרכת מעיקרה.

מכאן עובר ריה"ל ומוכיח אף את ההכרחיות שבמסורת תורה שבעל פה בפירושי התורה - פירושים שמהם נלמדות הלכות רבות ע"י חז"ל:

"אם לשם הקריאה הנכונה של תיבותיו ומשפטיו של ספר חלק זה, 'ספר משה' ע"ה, הצרכנו לקבלה מאת סיעות רבות של בעלי ניקוד, בעלי טעמים, מסמני פרשיות ובעלי מסורה, על אחת כמה וכמה צריכים אנו לקבלה לשם הבנת תוכנו - כי היקפה של הוראת המילים גדול מהיקף קריאתן" (ג', לה).

ריה"ל מסיק את ההכרחיות של המסורת בפירוש התורה מקל וחומר: אם כדי לקרוא נכון את התורה יש צורך במסורת, ברור שהמסורת היא הכרחית להבנת משמעות פסוקי התורה. הבנת משמעותם של הכתובים איננה דבר פשוט ומובן מאליו, שכן יש אפשרויות רבות לפירוש כל פסוק בתורה. בנוסף, במצוות רבות לא נאמרו גדרים ברורים ומפורשים כיצד לקיים את המצווה, ונותר מקום לפרשנויות שונות. במצבים כאלו, הפיתרון היחיד למי שרוצה לקיים במדוייק את צו ה' הוא להסתמך על המסורת שעברה בעם ישראל מדורי דורות, מאז הדור שקיבל את התורה ישירות מאת ה'.

ריה"ל מביא דוגמאות רבות מהתורה לנושא זה. כך, למשל, כשה' אומר לעם ישראל "החודש הזה לכם ראש חודשים" - מניין נדע לאיזה סוג של מניין חודשים הוא מתכוון וכיצד יש לחשב את החודשים? הרי התורה לא מפרטת זאת! על כרחנו, היה ברור לעם ישראל על אילו חודשים ה' מדבר איתם, ולכן לא היה צורך לכתוב זאת בפירוש בתורה. מכאן ואילך, הדרך היחידה שלנו לדעת כיצד מחושבים החודשים בלוח העברי היא דרך הקבלה במסורת, ולא דרך קריאת התורה שבכתב.

דוגמא נוספת: התורה אינה מגדירה כלל מה אסור לעשות בשבת, אלא קובעת "לא תעשה כל מלאכה". מהי 'מלאכה'? אין לנו שום דרך לדעת זאת מתוך התורה עצמה, אלא רק ע"י מסורת שעברה בעם ישראל מדור לדור.

ניתן להביא לכך עוד דוגמאות אינספור מכל התורה: מהי בדיוק ברית המילה? מה הכוונה במילה 'ציצית'? כיצד בונים סוכה? ועוד. בכל המקרים הללו, צו התורה הוא כללי, והגדרים המדוייקים עוברים במסורת.

כעת, נוכל להבין את קביעתו של ריה"ל כנגד הקראים, אותה הזכרנו בפעם שעברה, כי דווקא הם עובדים את ה' דרך סברתם האישית ולא תוך שמיעה לציוויו. הקראים, שאינם מאמינים במסורת, לא מנסים להבין מה בדיוק ה' הדריך את עם ישראל, אלא מפרשים את התורה שבכתב מתוך סברתם האישית. לכן, דווקא הם חוטאים לכוונתו המדוייקת של ה'. דווקא מי שמאמין בתורה שבעל פה, עובד את ה' מתוך דיוק בשמיעה לדבריו, שכן הוא מודע לקושי שלו להגיע לכוונת התורה ולכן מסתמך על המסורת.

אמנם, עדיין ניתן להקשות ולשאול: מה בנוגע לחלקי התורה שבעל פה שבהם חז"ל לא רק מסרו לנו דברים שעברו במסורת, אלא חידשו דינים וגזרות מדעתם? מדוע יש להם, כבני אדם, סמכות לעשות זאת? על כך, אי"ה, בשבוע הבא.