דילוג לתוכן העיקרי

איש על מחנהו ואיש על דגלו

קובץ טקסט

החלק הראשון של פרשת השבוע, פרשת במדבר, עוסק במבנה מחנה ישראל בתקופת המדבר. הפסוק אומר:

"וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם" (במדבר א', נב)

שני גורמים אלו, "איש על מחנהו" ו"איש על דגלו", הם גורמים מרכזיים בהתפתחותו של האדם.

המילים "איש על מחנהו" מתייחסות לתחושת הנוחות שאדם מרגיש בסביבה שבה הוא נמצא. ללא קשר עם מידת הצלחתו של האדם, הוא תמיד מעדיף להיות בסביבה תומכת. חוסר הנוחות המתלווה לשהייה במקום לא מוכר, מכבידה על יכולתו של האדם להצליח במקום כזה. בהפטרה של פרשת השבוע, הקב"ה מבטיח:

"וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח" (הושע ב', כ)

על פי השקפה זו על טיבה של תקופת אחרית הימים, המצב האידיאלי של החברה הוא מצב שבו גם החיות מתקיימות בהרמוניה עם בני האדם. אדם זקוק לתחושת נוחות בסביבה שבה הוא נמצא, ולשם כך טוב שירגיש בנוח גם עם עולם הטבע. אם אדם מרגיש חוץ למקומו, הוא אינו יכול לממש את הפוטנציאל הטמון בו.

ישנן דוגמאות רבות המדגימות עיקרון זה. לדוגמא, נתבונן באורח הבא לישיבה. אורח כזה תמיד יחפש אדם שהוא מכיר. הוא רוצה מישהו שאיתו יוכל להתחבר. חשוב לעזור לאדם כזה, ולא לתת לו להישאר במצב שהסביבה מנוכרת לו. פעם, כשנתבקשתי להרצות באחד הקיבוצים הדתיים, דיברתי איתם על הכנסת אורחים. הם נפגעו מדבריי, והסבירו לי שהם מאפשרים לכל אדם המגיע לחדר האוכל של הקיבוץ לאכול יחד איתם. אמרתי להם כי לגישה כזו יש גם חסרונות. אם אדם נכנס לחדר האוכל ואיש לא שואל אותו מי הוא ומאין הוא בא, הוא יכול לשהות בחדר האוכל במשך כל זמן הארוחה מבלי שאיש יברך אותו לשלום. גם במקום שבו נוהגים על פי מדיניות של "דלת פתוחה", חשוב לעשות מאמץ נוסף כדי שאדם ירגיש נוח יותר כשהוא מגיע כאורח. בישיבה יש לנו בעיה דומה, בשל מדיניות דומה שבה אנו נוקטים. כל אחד רשאי לבוא לארוחות בישיבה, אך ייתכן שאיש לא ישים אליו לב.

יישום נוסף של עיקרון זה הוא בחברה הישראלית של ימינו, שבה תמיד יש מצב של אנשים שעלו לארץ זה לא מכבר. חשוב לעזור לעולים להרגיש בבית. כל מי שהגיע לארץ עבר קושי כלשהו בדרכו לכאן, אולם החלק הקשה ביותר שבעלייה הוא להרגיש בנוח בבית החדש. אני חושב שכאשר הקב"ה ציווה את אברהם לעזוב את מולדתו (בראשית י"ב, א), הניסיון הקשה יותר לא היה בעזיבת המולדת, אלא דווקא בהשתרשות בארץ החדשה.

דוגמא נוספת לרגישות שעלינו לגלות לתחושת הנוחות של אדם אחר, ניתן למצוא בגמרא במסכת בבא בתרא:

אמר ר' יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות...והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות" (ט:)

למרות החשיבות הרבה שבעזרה כלכלית לאדם אחר, עידודו ושיפור ההרגשה שלו חשובים עוד יותר.

החלק השני של הפסוק, "איש על דגלו", חשוב אף הוא. לכל שבט היה דגל משלו, דגל שסימל את האופי המיוחד של כל שבט. המדרש (מדרש במדבר רבה, פרשה ב', ג) אומר כי בשעה שהקב"ה ירד על הר סיני, ירדו איתו מאתיים עשרים אלף מלאכים. כשראה העם שהמלאכים מסודרים "דגלים-דגלים", נתאווה אף הוא לדגלים, והקב"ה הסכים למלא את שאלתם. מה המשמעות לכך שלמלאך יש דגל? הדגל מסמל את המטרות והרעיונות שאדם קובע לעצמו. המלאך יבצע בדיוק את המשימה שאותה נשלח לעשות. אין שום פער בין הציווי הא-להי לבין מעשיו בפועל. עם ישראל השתוקק להגיע לרמה כזו של ביצוע דבר ה', יתר על כן, בני ישראל רצו להכיר את משימותיהם האישיות.

המשך המדרש מתאר שמראה מחנה ישראל השוכן לדגליו, היה מראה מרהיב עין ומלא קדושה. אומות העולם שאלו אותם בהתפעלות:

"מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת" (שיר השירים, ו', י)

אומות העולם אמרו לישראל:

"שובי שובי השולמית: הידבקו לנו, בואו אצלנו, ואנו עושים אתכם שלטונים הגמונים דוכסין...וישראל אומר: מה תחזו בשולמית? מה גדולה אתם נותנים לנו? שמא כמחולת המחניים, שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה הא-להים במדבר, דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה דן, דגל מחנה אפרים, כלום יכולים אתם לעשות לנו כך?" (במדבר רבה פרשה ב סימן ד)

לפי המדרש, עם ישראל הבין היטב את המסר שבדגלים. בני ישראל לא רצו עמדות שליטה וכוח שלא התאימו להם. לעומת זאת, הם שאפו לבצע את התפקידים שלהם, כפי שבאו לידי ביטוי בדגלי המדבר. חשוב להבין כי עמדות כוח הן חסרות משמעות אם אינן מתאימות לאדם המצוי בהן. אני מכיר הרבה אנשים בעמדות "בכירות ביותר" שמרגישים אומללים ומדוכאים למרות תפקידיהם.

לכל אדם יש ייעוד בחיים. חלק מן האנשים צריכים ללמד תורה בחייהם, חלק אחר תפקידו לשעשע ולהוסיף פן של הומור לחייהם של אנשים אחרים, אחרים תפקידם להציל חיים, והרשימה עוד ארוכה. אולם בדרך כלל, אנשים לא יודעים מהו ייעודם בחיים, וכיצד עליהם להגשימו. הגאון מווילנא בפירושו על ספר משלי (ט"ז, א) אומר את הכלל הבא: לכל אדם יש הגישה הייחודית לו, משום שאין שני בני אדם שחושבים את אותו הדבר, או שני בני אדם בעלי אופי דומה. בזמן הנביאים היו אנשים הולכים לנביא על מנת לדעת את רצון ה'. הנביא היה אומר לשואל באיזו דרך עליו ללכת, דרך המתאימה לטבעו ולשורש נשמתו. בימינו יש מעין רוח הקודש פנימית ששורה על האדם אשר מורה לו מה יעשה. אומרים על כמה מהאדמו"רים החסידיים שהם היו מסוגלים לומר לכל אדם מהו תפקידו בעולם, אולם ללא עזרה מבחוץ, אנו צריכים למצוא את תפקידנו בחיים בכוחות עצמנו. אדם צריך לעשות את המיטב כדי למצוא את ייעודו האישי, וכדי ללכת בדרכו הוא. לעתים קרובות אנשים מושפעים מלחץ חברתי או משפחתי בבחירת כיוון חייהם, ואינם הולכים בדרך שאותה היו רוצים לבחור לעצמם. אדם צריך ללכת בדרכו האישית לאור המטרה שבחר לעצמו, עליו ליצור את הדגל האישי שלו, ולא לתת לעצמו להיכנע ללחצים חיצוניים.

לסיכום, הפסוק מלמד אותנו שני דברים: הראשון, כי על מנת שאדם יוכל להתפתח, עליו להרגיש נוח בסביבה שבה הוא נמצא. כדי שזה יקרה, עלינו להתאמץ לקבל בברכה זרים ואורחים. השני, כי כל אדם צריך לשאוף לממש את ייעודו האישי בחייו, ולהוציא לפועל את אותו החלק הייחודי שאותו הוא יכול לתרום לחברה, וזאת יעשה על ידי שיבחר לעצמו את דרכו האישית בחיים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)