דילוג לתוכן העיקרי

עבודה זרה | דף ל | איסור שתיית משקה מגולה

 

בדף ל נמנים כמה סוגי יין שאין בהם חשש נסך, משום שאין נהוג לנסכם לעבודה זרה. אגב כך נמנים גם סוגי יין שאין בהם משום "גילוי". חכמים אסרו לשתות משקה שעמד מגולה ללא השגחה, מחשש שנחש שתה ממנו והטיל לתוכו ארס. סוגייתנו מונה משקאות שבהם אין חוששים לגילוי, כי הנחשים נרתעים מהם. והעיר החתם סופר בחידושיו לסוגייתנו:

"משום גילוי – כל סכנתא הוא איסור דאורייתא מקרא ושמרתם מאוד לנפשותיכם".


כלומר האיסור לשתות משקה מגולה הוא איסור תורה ממש!

למרות חומרתו של איסור זה קבעו התוספות (להלן לה ע"א, ד"ה חדא קתני):

"ואנו, שאין נחשים מצוין בינינו, אין לחוש משום גלוי. ואין לומר דדבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו, כי ודאי הוא כשאסרו תחלה, לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוין".


התוספות מבהירים שמעולם לא גזרו חכמים גזרה גורפת על משקין שנתגלו. גזרת חכמים הייתה להישמר ולהיזהר מפני משקה שיש בו סכנה, וכדברי החתם סופר, עצם חובה זו היא מדאורייתא, ולא מתקנת חכמים.

דברי התוספות הובאו להלכה בטור ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן קט"ז). ואכן, המנהג הרווח כהיום שלא להקפיד על גילוי. אבל בפתחי תשובה (על השולחן ערוך שם, ס"ק א) כתב:

"ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו מותר – עיין בשל"ה שכתב דמכל מקום שומר נפשו ירחק מזה... ובהנהגת החסיד הגר"א ז"ל כתוב גם כן שהיה נזהר מאד בדבר זה".


כיצד יש לפרש דעה זו, המחמירה גם כיום בשתיית משקאות גלויים?

התשובה הפשוטה היא שחששו לכך אותם אחרונים שנחשים היו מצויים בסביבתם. וכן כתבו כמה מן האחרונים, שבארץ ישראל יש להקפיד על דיני גילוי, כי יש באזור נחשים ארסיים (ובשו"ת מנחת יצחק [חלק ט סימן פ"ה] כתב על דעות אלה שהן "דבר פלא", שהרי השולחן ערוך עצמו, מרא דארץ ישראל, העתיק את הקביעה שאין נחשים מצויים בינינו!).

ברם, נראה שיש לכך הסבר עמוק יותר. המשנה כט ע"ב מונה מיני מאכל שנאסרו מחמת חששות שונים. כדי לקיים את דין המשנה, וכדי לשמור על קדושת האכילה בכלל, חייב יהודי 'לחשוב פעמיים' בטרם יכניס דבר מאכל לפיו. דומה שחובה זו היא העומדת ביסוד האיסור לשתות משקאות מגולים. חכמינו לימדונו שאדם מוכרח לפקח על המזון והמשקה שהוא צורך. מאכל שאין ברור כי נשמר כראוי – מוטב שלא לאכול ממנו.

אפשר שהסבר זה רמוז באחת ההלכות המתחדשות בסוגייתנו בדין משקים מגולים. רב קובע שאין לשתות משקה של נכרי, משום שנכרי אינו מקפיד על גילוי, ויש חשש שהוטל במשקאותיו ארס. ולכאורה דבריו תמוהים: כלום אין הנכרי חושש לחייו?! תשובה לדבר מצויה להלן לא ע"ב, ששם מובא הסברו של רב כי גופם של הנכרים מורגל באכילת שקצים ורמשים, ואינו ניזוק בקלות מארס נחשים, לפיכך אין הם חוששים לגילוי.

לפי פשטות הגמרא (וכן פירשו הראשונים על אתר), יש כאן קביעה פיזיולוגית: בכל שרץ יש רמה מסוימת של ארס, וכך מתחסן גוף הנכרי אפילו כלפי ארס קטלני. אך על דרך הדרש ניתן להוסיף, שסוגיה זו מחדדת את ההבדל שבין ישראל לעמים באכילה כפי שנתבאר לעיל. מה שמחייב את ישראל להקפיד על גילוי הוא היותו גדור במאכלות אסורות. כשם שפרוצים הם בתחומים שונים, כך פרוצים הגויים גם בענייני האכילה. ולעומת זה, קדושת ישראל, הבאה לביטוי בתחומי חיים שונים, מתבטאת גם באכילה: יהודי 'חושב פעמיים' בטרם יאכל או ישתה דבר מה. הלכות גילוי משקפות אפוא היטב את ההיבט הזה בקדושת ישראל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)