דילוג לתוכן העיקרי

איסור 'לא תנחשו'

קובץ טקסט

איסור "לא תנחשו"

המרדכי הראשון במסכת יומא מקשה על המנהג לאכול "סימנים" - מאכלים המסמלים את החוויות החיוביות שלהן אנו מצפים בשנה החדשה (כגון: אכילת ראש דג או כבש על מנת "שנהיה לראש ולא לזנב"). הבסיס לשאלתו הוא הפסוק בפרשת קדושים האוסר שימוש בסימנים ובניחושים על מנת לצפות את העתיד: "לא תנחשו" (ויקרא י"ט, כו). בשיעור זה נעסוק בפרמטרים המגדירים את האיסור, ולסיום נחזור לשאלת המרדכי.

נראה שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד תהווה נקודת מוצא טובה לדיוננו. הגמרא בסנהדרין (סה ע"ב) מביאה שתי ברייתות המדגימות דרכי ניחוש האסורות מן התורה שהיו נהוגות באותה תקופה. הברייתא הראשונה מתארת ניחוש על פי אירועים שגרתיים - "פתו נפלה מפיו, מקלו נפלה מידו, בנו קורא לו מאחריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו";ואילו הברייתא השנייה מתארת חיזוי העתיד על פי התנהגות בעלי החיים. הרמב"ם, בתארו את איסור ניחוש (הלכות עבודת כוכבים פי"א ה"ד), מוסיף על דוגמות אלה כל דרך אחרת הנהוגה לחיזוי העתיד, ובכלל זה "המשים סימנים לעצמו: 'אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי - לא אעשה', כאליעזר עבד אברהם [שבחר את רבקה על פי התנהגותה על הבאר]". הראב"ד חולק: "זה שבוש גדול הוא, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא". מדוע מתיר הראב"ד ניחושים כאלו? מה בינם לבין ניחושים רגילים? האם לא מהווה כל ניסיון לצפות את העתיד ניחוש?

בפירושו למקרא מציע רד"ק הסבר לדעת הראב"ד. בשמ"א י"ד, ט אנו קוראים: "ויאמר יהונתן [לנושא כליו]: הנה אנחנו עברים אל האנשים [הפלשתים] ונגלינו אליהם. אם כה יאמרו אלינו 'דמו עד הגיענו אליכם' - ועמדנו תחתינו, ולא נעלה אליהם. ואם כה יאמרו 'עלו עלינו' - ועלינו, כי נתנם ה' בידנו, וזה לנו האות". לכאורה יהונתן עובר כאן על איסור "לא תנחשו"! רד"ק נחלץ להגנת יהונתן ומתרץ כי האיסור חל רק על שימוש מקצועי וממוסד בסימנים אישיים לצפיית עתידם של אחרים, אך שימוש של האדם בסימנים בינו לבין עצמו מותר.

נראה (על פי הסברו של רד"ק) שהראב"ד הבין את האיסור באופן שונה מהרמב"ם. לדעת הראב"ד איסור ניחוש נובע מהקטגוריה הכללית של איסור כישוף, שהיה שכיח ביותר בימים עברו, ובייחוד בארץ כנען. הקשר בין ניחוש וכישוף עולה בפרשת שופטים, שבה מזכירה התורה את איסור ניחוש בכפיפה אחת עם איסורי כישוף שונים: דרישה אל המתים, אובות וידעונים, הקרבה למולך, שריטה וכו'. גם הר"ן בפירושו למסכת חולין מתייחס לניחוש כאל "דרכי האמורי", התייחסות המחזקת את הקשר שבין ניחוש ובין עולם העבודה הזרה. הרמב"ם, לעומת זאת, ייתכן שסבר כי איסור ניחוש אינו קשור לאיסורי עבודה זרה ואיננו מוגבל לאופני הניחוש שנהגו בעבר, ועל כן הוא כולל בו גם סימנים אישיים.

מחלוקת נוספת שעשויה לשפוך אור על אופי האיסור מובאת בחידושי הר"ן על הסוגיה הנ"ל בסנהדרין. הר"ן מביא את דעת רבנו דוד [תלמיד רמב"ן, שמפירושיו נותר בידינו רק פירושו למסכת פסחים, אך הם מובאים רבות על ידי ראשונים אחרים ובייחוד על ידי הר"ן] כי האיסור נאמר רק ביחס לסימנים חסרי-משמעות (כמו הדוגמות שבברייתא: נפלה פתו מפיו וכד'), וכי שימוש במערכות הגיוניות, העשויות באמת לחזות במידה מסוימת את העתיד, איננו בכלל האיסור. כדוגמה למערכת הגיונית כזאת הוא מזכיר את האסטרולוגיה של ימי הביניים, שלדעתו עשויה להניב תוצאות אמת ביחס לעתיד. לדעת רבנו דוד אירועים שעשויים להתרגש על האדם אינם הכרחיים, אולם יש בהחלט כיוון ומגמה מסוימים, שלאדם יש אמנם בחירה חופשית בהתמודדות עמם. רבנו דוד לומד את שיטתו מן הגמרא במסכת פסחים (קיג ע"א), הלומדת את האיסור לשאול בחוזים בכוכבים מן הפסוק "תמים תהיה עם ה' א-להיך" (דברים י"ח, יא). רבנו דוד מסיק מכך שצפייה בכוכבים אינה בכלל הלאו "לא תנחשו", אלא רק ביטול העשה "תמים תהיה".

רמב"ן, לעומתו, נוקט בגישה הפוכה בתכלית. המערכות הרבות ששימשו את הקדמונים לחיזוי העתיד (ובכללן אסטרולוגיה, ניתוח מהלך נדידת הציפורים והדגים ועוד) לא נאסרו, לדעתו, על הגויים, ואדרבה: הן נחשבות לסוג של מדע. דרישה אל המתים וכישוף, לעומת זאת, הם תועבה, שנאסרה גם על הגויים, והם שגרמו לסילוק עמי כנען מן הארץ. אולם ניחוש אינו תועבה, ואין לאסרו על הגויים. עד כאן דומה התייחסותו של רמב"ן למערכות הללו לזו של רבנו דוד. אלא שלדעת רמב"ן אותן מערכות חיזוי המותרות לגויים הן שנאסרו לישראל. אנו, כפי שמורה פרשת שופטים, מצווים לשמוע אל הנביא, המעביר אלינו את דבר ה' באופן ישיר, ואין לנו צורך במערכות נחותות דוגמת ניחוש. יתר על כן: הפסוק "תמים תהיה עם ה' א-להיך"מלמדנו כי הקשר בינינו ובין הקב"ה והאמונה בו צריכים להיות כה חזקים עד שאין מקום לפחד מן העתיד.

מחלוקת רמב"ן ורבנו דוד אם האיסור חל רק על כישוף או שמא גם על מערכות לגיטימיות לחיזוי העתיד עשויה לנבוע ממחלוקת עמוקה יותר באשר לאופיו. אם האיסור מבוסס על איסורי כישוף ועבודה זרה, ייתכן שהוא לא יחול על מערכת לגיטימית. אולם אם האיסור מתמקד בחוסר-אמונה בה', ייתכן בהחלט שהוא יחול אף על מערכות מהימנות. לדעת רמב"ן, הגמרא בפסחים, האוסרת דרישה בכוכבים משום "תמים תהיה", מתייחסת, למעשה, לאיסור "לא תנחשו", ולדעתו ישנה בעצם חפיפה בין שני האיסורים!!

סיכום:

בחנו את היקף האיסור כדרך לעמוד על אופיו. לדעת הראב"ד האיסור הוא חלק ממערכת איסורי עבודה זרה, ועל כן הוא חל רק על הדרכים ששימשו בעבר את עובדיה. רבנו דוד חולק במקצת על הראב"ד ביחס להיקף האיסור (ומרחיב אותה לכל מערכת שקרית, גם אם לא הייתה בשימוש בעבר), אך עדיין מסכים כי הוא נובע מאיסור עבודה זרה או מאיסור כישוף. לעומתם, רמב"ן, וככל הנראה גם הרמב"ם, הבינו שהאיסור נובע מהפגם באמונה בקב"ה שעליו מעידים מעשים אלו, ועל כן הוא חל גם על מערכות מהימנות.

ייתכן שלשאלה זו השלכה הלכתית נוספת. האם מותר לגוי לנחש? עניין זה נדון בכסף משנה (בפירושו על הרמב"ם; וכן בפירוש המאירי לסנהדרין נו ע"ב). אם האיסור הוא חלק מאיסורי עבודה זרה, יש מקום להחילו גם על גוי (אף שיש עדיין מקום לדון אילו גדרי עבודה זרה חלים על גוי); אם הוא קשור לחוסר-אמונה בקב"ה - ברור שהוא מוגבל ליהודים (כעולה מפרשת שופטים). לשאלה זו יש השלכות רבות על הבנת מעשהו של אליעזר עבד אברהם, שהשתמש בניחוש לבחירת כלה ליצחק.

שאלה זו, ובייחוד תפיסתו של רמב"ן את האיסור, עשויות לסייע בהבנת שיטה תמוהה של הב"ח. תוספות במסכת חולין (צה ע"ב) תמהים על ניחושו של אליעזר (מתוך הנחה שהאיסור חל גם על גויים, האסורים בכישוף לפי דעה אחת בגמרא בסנהדרין), והם משיבים כי אליעזר נתן לרבקה את המתנות רק לאחר שעמד על מוצאה המשפחתי וכי למעשה לא סמך כלל על הניחוש. תירוץ זה קשה מבחינת פשט הכתובים, שהרי התורה מספרת שאליעזר נתן לרבקה את המתנות קודם שבירר על משפחתה (ורק אליעזר עצמו שינה את סדר האירועים וסיפר לבתואל ולמשפחתו כי בירר על המשפחה ורק אחר כך העניק את המתנות). ואכן, הב"ח (יורה דעה סימן קע"ט) חולק על תוספות ומציע תירוץ אחר: אליעזר היה רשאי להשתמש בניחוש משום שעשה את שליחותו ברוח הקודש וסמך על זכותו של אברהם שתסייע לו למצוא אישה ליצחק.

כיצד יש להבין תירוץ זה? למעשה, רבי עובדיה מספורנו מציע בפירושו לפרשת חיי שרה הסבר דומה. הוא סבור שאליעזר לא השתמש בניחוש, אלא התפלל לקב"ה שיעזור לו למצוא שידוך הגון ליצחק ורק ביקש ממנו להודיעו מי האישה באמצעות הסימן. במילים אחרות: אליעזר לא בחר את הכלה באמצעות סימן אלא ניסה לעמוד על בחירתו של ה' באמצעות סימן. אולם מדברי הב"ח נראה שאליעזר אכן בחר את הכלה על דעת עצמו תוך הסתמכות על הסימן, אלא שדבר זה הותר לו משום שהשתמש ברוח הקודש!

ייתכן שדעת הב"ח בנויה על תפיסת רמב"ן. אם ניחוש הוא תולדה של איסור עבודה זרה, אין מקום להיתרים מיוחדים. אך אם האיסור נובע מחוסר-האמונה בה', אין לו מקום ביחס לאדם הפועל מכוח רוח הקודש ובטוח כי כל סימן שיבוא הוא תוצאה של רצון הקב"ה. אליעזר אמנם השתמש בסימן, אולם במקרה שלו היה הדבר מותר, משום שהשימוש בניחוש ובסימן לא פגע ב"תמים תהיה עם ה' א-להיך".

נקודות מתודיות:

1. יש לבחון את הפסוקים המשמשים כמקור למצווה או לאיסור. תיאור איסור "לא תנחשו" בפרשת קדושים שונה מזה שבפרשת שופטים, וכל פרשה מדגישה היבט שונה שלו.

2. היקף האיסור עשוי לשקף את אופיו. העמידה על סוגי הניחוש האסורים לימדה אותנו על אופי האיסור.

3. חלות האיסור על גוי עשויה לעתים קרובות ללמדנו על אופיו. גויים מצווים רק בשבע מצוות בני נח, ואם חלה הלכה מסוימת גם על גויים, ניאלץ להסביר אותה כחלק מאותן מצוות.

לסיום:

1. המרדכי מתרץ כי אכילת הסימנים בראש השנה מותרת משום שהם מתוארים בתנ"ך ובמדרשים. כיצד נוכל להסביר תירוץ זה?

2. שיעור זה נוגע לעניינים מעשיים, החל משימוש באסטרולוגיה וכלה בפתיחת חומש. השיעור איננו עוסק בפסיקת הלכה; מטרתו היא אך ורק לברר את יסודות האיסור ולנתחם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)