דילוג לתוכן העיקרי

איסור חמץ במקדש ובגבולין

קובץ טקסט

 

הקדמה

במשניות בסוף הפרק הראשון של מסכת פסחים, אנו מוצאים את המעבר מעיסוק באיסור חמץ בגבולין, לאיסור חמץ במקדש. המשנה אומרת כי ביום י"ד בניסן היו הכהנים עושים לעם סימנים מתי מתחיל איסור אכילה ומתי חלה חובת שרפה, באמצעות שתי חלות תודה שהיו שמים על החומה.

האם הסיפור המופיע במשנה על חלות התודה משקף פתרון טכני שהיה נהוג בזמן הבית, או שמא מדובר במנהג המשקף גם רעיון אודות הקשר בין איסור חמץ במקדש לאיסור חמץ בגבלין?

לדעתנו, הכיוון השני הוא הכיוון מתבקש, וניתן למצוא ראיה לדבר גם מאופן עריכת המשניות במסכת. פרק חמישי עוסק בענייני פסח במקדש, ואך טבעי היה שהמשניות של סוף פרק ראשון העוסקות באיסור חמץ ביום י"ד במקדש, יוצמדו לפרק זה העוסק בענייני מקדש. לדעתנו רבי בחר להצמיד משניות אלו לסוף פרק ראשון, ללמדנו כי לאיסור חמץ במקדש ולאיסור חמץ בגבולין יש קשר מסוים.

על משמעותו של קשר זה, ועל ביטויים נוספים שלו בחג, נעמוד בעז"ה בשיעור זה.

בין חמץ מצרים לתופעת החמץ

לאיסור חמץ במקרא קיימים שני מוקדים מרכזים: מוקד היסטורי ומוקד רעיוני. המוקד ההיסטורי מתקשר באופן ישיר לפסוקים העוסקים במצוות פסח, שם מופיע הציווי על הרחקת השאור מבתי ישראל והחלפתו במצה. המוקד הרעיוני מופיע בדיני מקדש שם מופיע הציווי על הרחקת שאור מן המזבח.

המוקד ההיסטורי

היסטוריונים רבים נוהגים לייחס לתרבות המצרית את גילוי סוד התפחת הלחם. לטענתם, גלוי זה הוביל את המצרים לשים את הלחם התפוח כאובייקט פולחני, וכאשר יצאו בנ"י ממצרים הם נצטוו לזנוח את מוקד זה, ולהחליפו במצה הישראלית.

נראה כי ניתן למצוא לרעיון זה אף ביטוי בפשטי המקראות. יוסף בשבתו בבית שר האופים, היה בעל מעמד בכיר אשר כל דלתות הבית היו פתוחות לפניו מלבד דבר אחד:

"וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל..."      (בראשית ל"ט, ו).

המפרשים על אתר מסבירים כי שר האופים מנע מיוסף לגעת בלחמו, משום שמגע של עבד בלחמו של האדון הינו תועבה למצרים. כאשר יוסף נהיה שליט מצרים, משתדרג מעמדו, וכאשר האחים באים לבקרו מונעים עבדיו את האחים ממגע בלחם:

"וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם, כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם"                                                  (בראשית מ"ג, לב).

המוקד הרעיוני

כידוע, השאור והדבש נאסרו בהקרבה על גבי המזבח, ולכן כל המנחות הבאות על גבי המזבח באות מצה ואין בהם תערובת דבש. מדוע הרחיקה התורה חומרים אלו מן המזבח? מעבר לכך: למעשה שלא על גבי המזבח אנו מוצאים את קיומם של חומרים אלו. כך לדוגמה שאור מצוי בחלות התודה, לחם הפנים וקורבן שתי הלחם, ואילו הדבש מצוי בביכורים. לאור זאת מתחדדת השאלה מדוע השאור והדבש אינם באים על המזבח, ואילו במקומות אחרים הם חלק מעבודת הקודש?

נראה כי על גבי המזבח נאסרה הבאתם של חומרים אלו, משום שהמזבח קולט דברים הבאים בצורתם הטבעית בלבד. השאור והדבש הינם חומרים אשר הסינתזה עימהם גורמת לשינוי החומר ממצבו הראשוני. בעיסת החיטים פעולתו של השאור יוצרת התפחה, בצרופו של הדבש נגמרת המתקת יתר לפרי.

"העדפתו" של המזבח לקלוט את החומרים בצורתם היסודית, עולה כבר בספר בראשית בסיפורם של קין והבל:

"וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (בראשית ד', ג-ה).

המילים 'בכורות' ו'חלב' מאפיינות את מצב הצבירה בו היה קורבנו של הבל. המילה 'בכור' מצביע על כך שהיה מדובר בשה צעיר, והמילה 'חלב' מצביעה על כך שמדובר היה בצאן משובח.

קין לעומתו מביא מפרי האדמה. חז"ל התלבטו מה היה פרי האדמה אותו הביא קין, אולם מפשטי המקראות הם הבינו כי אותו פרי אדמה לא היה מבכורות פרי אדמה, אלא כנראה מתוצר שעבר תהליך עיבוד מסוים. חז"ל מציעים מספר הצעות בנידון, יש המדברים על זרע פשתן (רש"י) ויש המדברים על זרע כותנה (תרגום יהונתן). המאפיין של קורבנו קין היה באופיו המורכב ובתהליך העיבוד שהוא עבר. הבאתו של זרע פשתן או כותנה מעידה על תחכום. קין במנחתו היה מעוניין להביא קורבן בעל מאפיינים מפותחים שלא בצורתו הבסיסית.

הקב"ה שעה לקורבנו של הבל, משום שהוא מעדיף את הבאתם למזבח של הדברים בצורתם היסודית הפשוטה. כך גם במקדש - יש מקום גם לעבודה בדברים המתוחכמים יותר, אולם זאת מחוץ למזבח (למשל לחם הפנים שעשוי ממחמצת (שאור) וכן לחמי התודה והביכורים).

בחג הפסח מתאימים ישראל את שולחנם לשולחנו של מקום, ומסלקים את החמץ מגבולם. דבר זה בא לידי ביטוי במספר מקראות, בהם הציווי על אכילת מצה בפסח אינו נובע מן ההנמקה ההיסטורית של 'לא הספיק בצקם להחמיץ', אלא עומד בפני עצמו, ומטרתו להפוך את אכילת האדם לאכילה 'אחרת', בה מזונו מובא לו בצורתו הבסיסית והיסודית.  

יום י"ד וליל ט"ו - המעבר בין הטעם היסטורי-לעקרוני

לדעתנו, יום י"ד בניסן מסמל את המעבר בין שני הטעמים אותם מנינו. על ליל י"ד אמרו חז"ל כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בליל יד" אנו מוצאים שיחזור של מאורעות ליל י"ד בניסן ההיסטורי. בו אנו אוכלים מצות ומוציאים את החמץ מביתנו. האיסור להקריב את קורבן הפסח בזמן שהחמץ קיים ("לא תזבח חמץ על דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בוקר") נובע מן הרעיון שקורבן פסח צריך להיות מוקרב באווירה ובאופן שבו יצאו ישראל ממצרים, קרי עם בית מנוקה מחמץ ובאכילת מצה.

רובד נוסף הקיים ביום י"ד, הוא המעבר ליום ט"ו בניסן וחגיגת שבעת הימים של פסח. חגיגה זו יסודה ברעיון של חג מצות, חג בו ישראל מחליפים את לחמם במצה. רעיון החלפת הלחם במצה נובע מן הרעיון הכללי המופיע באיסור חמץ על גבי המזבח, ומטרתו להפוך את שולחנו של אדם לשולחנו של מקום, שולחן שעליו נאכלים מאכלים בצורתם היסודית ללא התערבות חיצונית.

חג המצות וחג הפסח

רעיון זה לפיו בחג הפסח אנו מכניסים לתוך ביתנו את המצה שהיא לחם אלוקים, קשור לשמו של המקראי של חג הפסח -חג המצות. למעשה בימים שבין א-כג בניסן כל בית ישראל חוגגים חג אחד בן שני חלקים: החג הראשון המתחיל בראש חודש ומסתיים ביום י"ד הוא חג הפסח, והחג השני הוא חג המצות המתחיל ביום ט"ו ומסתיים בכ"ג ניסן והוא חג המצות.

דבר זה ניתן למצוא גם בפשטי המקראות, שכן ישראל נצטוו על חג הפסח עוד לפני יציאתם ממצרים. בפרק י"ב של ספר שמות מופיע ציווי כפול: מפסוקים א-י"ז מופיע הציווי על חג הפסח - שמטרתו הכשרת בתי ישראל, וטיהורם לקראת היציאה ממצרים. מפסוקים י"ח-כ' מופיע הציווי השני על חג המצות שהוא חג שבעת ימים.

לסיכומם של דברים: לאיסור חמץ בפסח קיימים שני פנים: הפן הראשון הוא הפן ההיסטורי הנושא אופי לאומי, והוא מסמל את יציאתם של ישראל מן התרבות המצרית. הפן השני של איסור חמץ בפסח הוא חובת אכילת מצה. חג זה מתקשר למזבח החיצון במקדש שבו נאסרה הקרבת שאור, וזאת על פי הרעיון שעל שלוחנו של מקום קרבים הדברים בצורתם היסודית. וזאת משום שהמזבח כשולחנו של מקום הוא מקום של ברית, בו האדם בצורה הפשוטה הכנה והטבעית ללא תוספות מלאכותיות. כך גם בחג המצות משנה האדם את לחמו והופך להיות במשך שבעת ימים איש פשוט, טבעי ויסודי.

.

.

.

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)