דילוג לתוכן העיקרי

אין אבלות לקטן

קובץ טקסט

מוות של קרוב משפחה מדרגה ראשונה מטיל על האדם את י"א חיובי האבלות[1]. לעיתים, במקרים טראגיים, נופלת החובה על קטנים שלא הגיעו למצוות. על אף הקושי והטרגדיה בדבר קבעו חכמים כי 'אין אבלות לקטן'. בשיעור זה נעמוד על היקפו של כלל זה, ונבחן: באיזו מידה – אם מדובר בקטן שהגיע לגיל חינוך – קיים חינוך לאבלות? אנו נראה כי הדבר תלוי במחלוקת ראשונים. ברם, גם לסוברים שלא מחנכים קטן לאבלות, בזמן שבין המיתה לקבורה המכונה 'יום מר' – חלים חיובים שונים. לדוגמא: חיוב קריעה משום עגמת נפש, שלגביו הראשונים נחלקו[2]: האם מדובר בתחושת עגמת הנפש של  קהילת האבלים המלווה את מת ועומדת נבוכה ושבורה מול הקטן המתאבל, או שמא מדובר בנתינת מענה לתחושת האובדן של הקטן?

 

מודלים של אבלות

לפני שנעסוק באבלות של קטן, נסקור בקצרה את המודלים של האבלות המוכרים לנו מן התורה והנביאים. בתורה, עולם האבלות הוא עולם המצומצם למקדש. לדוגמא, האונן – מי שלא הביא את מתו לקבורה – צריך להתרחק מן המקדש. ברם לצד הלכות הקשורות למקדש מצאנו בתורה תיאור של טקסי אבלות. לדוגמא, אברהם אבינו קונה חלקת קבר, ובא לספוד לשרה ולבכותה. מתוך תיאורים אלו קבעו חכמים[3] את המודל של טקסי האבלות המוכר לנו היום, המתחיל מעת המיתה ומסתיים בשלושים הימים מן הקבורה.  המקור ממנו למדו חכמים[4] את חיוב האבלות לשבעה ימים הוא עמוס הנביא (פרק ח:י):

וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל וְכָל־שִׁירֵיכֶם לְקִינָה וְהַעֲלֵיתִי עַל־ כָּל־מָתְנַיִם שָׂק וְעַל־כָּל־רֹאשׁ קָרְחָה וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר:

 הנביא משווה בין 'החג' ל'אבל'. במקרא, החג הוא "שם קוד" לרגל הנוהג שבעת ימים, ומכאן למדו חכמים (מועד קטן כא.) כי השווה הכתוב אבלות לחג, וכשם שחג נוהג שבעה ימים כך גם אבלות. נקודה נוספת אותה למדו חכמים מן הפסוק היא חשיבות היום הראשון בין שעת המיתה לשעת הקבורה המוגדר 'יום המר'. הם למדו זאת מתוך דברי הנביא המקלל את ישראל כי החג יעשה לאבל ואחריתה (סופו) יעשה לגרוע שבימי האבל – יום המיתה. כפי שנראה לקמן, אף שקבעו חכמים כי אין אבלות לקטן, למעשה מתוך חלוקי הדינים נראה כי 'ביום מר' בו מתחילה המרירות ישנן הלכות הנוהגות בקטן לכל השיטות.

 

'אין אבלות לקטן'

כלל קבעו חכמים כי 'אין אבלות לקטן' (מועד קטן יד:). על פניו כלל זה מיותר, שכן במה שונה מצוות אבלות משאר המצוות מהן הקטן פטור? מדברי הפרשנים[5] ניתן להסיק כי בכלל זה חדשו חכמים 'שאין מצוות חינוך לאבלות בקטן'. כאן עולה השאלה: במה נשתנה מצוות אבלות משאר מצוות?

בקרב פרשנים ניתן למצוא מספר כיוונים:

א. "לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה" – חיוב מצוות חינוך קיים בכל מצווה בה הקטן עתיד להתחייב, אולם מאחר ומצוות אבלות עיקרה פורענות, לא מצאנו גדר של מצוות חינוך בה, שכן 'לא מקדים אינש פורענות לנפשיה'[6].

ב. ביטול תורה – במצוות חינוך קיימות שתי חובות: 1) החובה ללמד תורה קטנים 2) החובה להרגילם במצוות. כאשר קיימת התנגשות בין החובות, החובה ללימוד תורה גוברת על חובת ההרגל במצוות[7].

ג. גזה"כ "והפכתי חגכם לאבל" – הגמרא במועד קטן (טו:) לומדת כי חיוב אבלות הוא שבעה ימים מן הפסוק בעמוס "והפכתי את חגכם לאבל" – מה חג שבעת ימים כך אבלות שבעה ימים. מכאן היו אחרונים שהבינו כי רק מי שיכול לקיים את י"א החיובים של האבל במשך שבעת ימים מחויב באבלות. מאחר וקטן יתקשה לעמוד בדרישה זו, הרי הוא פטור מן החיוב[8].

חינוך לאבלות 

ברם, יש מן האחרונים[9] שרצו לטעון כי כל דברי חכמים כי אין חיוב אבלות בקטן, עוסקים בקטן שלא הגיע לגיל חינוך. המקור לדבריהם הוא רי"ץ גיאת[10], שכתב כי הטעם שמקרעין לקטן הוא מדין חינוך, ללמדך, כי בהגיע דין חינוך אנו נוהגים הלכות השונות הקשורות למיתה. לאור הבנה זו, כתב הב"ח[11] כי קטן שמת לו אביו אין להנהיגו בחיובי אבלות משום שחובת חינוך מוטלת על האב, ובמותו פקעה חובה זו. העולה מכאן הוא כי גם לסוברים שקיים דין חינוך בחיובי אבלות, ניתן יהיה להחילם רק על ששת הקרובים האחרים עליהם מתאבל אדם ולא על אביו.

 

קהילת האבלים

ברם, רבים מן האחרונים דחו את שיטת הרי"ץ גיאת והפוסקים ההולכים עמו, לאור שיטת רש"י[12] הסבור כי הטעם שמקרעין לקטן הוא משום 'עגמת נפש'[13]. עגמת הנפש היא של הציבור, המלווה את המת עד לקבורתו, רואה היתום הקטן הקורע על אהובו שהלך – ובכך נחמץ ליבו. במילים אחרות, הקיום של אבלות בקטנים הוא לא מדין חינוך והרגלתם לחיובי אבלות, אלא מתוך רצון ליצור אוירת אבלות בקרב הקהילה המלווה את המת בדרכו האחרונה. באופן זה הבין הט"ז[14] כי עד לזמן הקבורה יש להנהיג את הקטן בחיובי אבלות כדי לעורר את הרגש בקרבי מלווי המת וסופדיו, אולם לאחר הקבורה לא שייך להנהיג את הקטן בחיובים אלו. 

 

קטן שהגדיל

פעמים לאחר שעת הקבורה גדל הקטן, ותוך שבעת הימים הראשונים לאבלות נעשה בר-מצווה. נחלקו גדולי הראשונים – הרא"ש ורבו המהר"ם מרוטנבורג – מה דינו של קטן זה: לדעת המהר"ם קטן "שהגדיל תוך שבעה" הוא כמי שמת לו מת ברגל, שמשלים את אבלותו לאחר הרגל, ובסופו יושב שבעת ימים על מתו. כך קטן שהגדיל בתוך שלושים הימים הסמוכים למיתה, מתחיל מיום שהוא נעשה גדול לשבת שבעה ושלושים על מתו. הרא"שחלוק על המהר"ם. לדעתו, במידה ובשעת המיתה האדם לא היה בר חיובא בטלה ממנו חובת האבלות לעולם.

במה נחלקו הראשונים? באיזו מידה אנו אומרים כי יש דיחוי במצוות? לדעת המהר"ם אין דיחוי, וגם אם בתחילת תקופת החיוב האדם לא היה בר חיובא, כל עוד שעת החיוב לא נגמרה (באבלות 30 הימים הסמוכים למיתה) הוא יכול להתחייב מחדש. ברם, לשיטת הרא"ש המושג 'יש דיחוי' במצוות הוא מושג מצומצם למצוות השיכות למקדש – ובשאר המצוות במידה ובתחילת שעת החיוב האדם לא היה בר חיובא, שוב הוא אינו חייב במצוות.

בספרי האחרונים מופיע נימוק נוסף לשיטת הרא"ש, מדוע אם האדם לא היה בר חיובא בתחילת זמן חיוב האבלות שוב הוא אינו חייב. מסביר הט"ז[15]: זמן תחילת האבלות הוא משעת המיתה, ועד שעת הקבורה זו שעת המרירות. במידה והאדם לא התחייב במרירות משום שלא היה בר חיובא, גם אם תוך שלושים ימים הוא יעשה בר חיובא, הדבר לא יועיל שכן האבלות בנויה על המרירות.

להלכה פסק השו"ע (יו"ד סימן קצו סעיף ג) כמו הרא"ש ולא כמו המהר"ם, וקטן שהגדיל תוך שלושים יום סרו ממנו חיובי האבלות. אולם יש שסברו כי קטן הרוצה להשלים את ימי אבלותו משיגדיל[16] רשאי לעשות כן, לדוגמא: אם הקטן הגדיל ביום החמישי מתוך שבעת הימים הוא יכול לשבת עוד שני ימים.

 

אחריתה כיום מר

אין ספק שהלכות אבלות וחיובי אבלות, מלבד היותם מעשים הבאים לתת כבוד למת בדרכו האחרונה, הינם מעשים הבאים לעזור לחיים להתמודד עם החלל שהשאיר אחריו המת[17]. מתוך דברי הרמב"ם בהלכותיו (פרק ח הלכה ד) נראה כי הטעם שמקרעין לקטן 'מפני עגמת נפש' הוא משום עגמת הנפש של הקטן עצמו, ולא כפי שבארנו לעיל משום הצורך לעורר רגש בקרב קהילת האבלים. במילים אחרות, הרמב"ם מבין כי הקריעה לקטן הוא התחום אליו צמצמו חכמים את הפורקן הרגשי של הקטן שמתו לו קרוביו. וכאן עולה השאלה: מדוע צמצמו חכמים את הדברים רק לעניין הקריעה[18]?

לענ"ד, השימוש באבלות ככלי להתמודדות עם החלל שנוצר שייכת לעולמם של המבוגרים, המזהים את המוות עם תחושת החדלון והאובדן. ילדים קטנים, המלאים שמחת חיים וכח נעורים לא חווים תחושות  אלו, ולכן רצו חכמים להרחיקם מעולם האבלות המשמשת תרופה למי שמאבד מחיותו. נסתייג ונאמר כי בקביעה זו אין בכדי להוריד את החשיבות מתחושת החסרון האופפת את הקטן באיבוד דמות הקרובה לו, אולם תחושות החסרון – חזקות ככל שיהיו – אינן קרובות לתחושת החדלון והאובדן איתן מתמודדות הלכות האבלות.

 חז"ל בחרו כי קטן יקרע על קרובו שמת ב'יום מר', שכן באותו יום תחושת האובדן שווה לכל. אולם, ביום שלמחרת הקטן ימשיך בשגרת חייו. הראשונים שהיו ערים לדבר קבעו כי אסור לבטל קטן מתלמודו בימי השבעה, שכן התורה היא מקור חיים, ואל למבוגרים העוסקים במתים לערער את הקטנים העוסקים בחיים. 

 


[1] רמב"ם, אבלות, פרק ה הלכה א.

[2] רש"י מועד קטן יד: ד"ה מפני עגמת נפש, אולם מדברי הרמב"ם בהלכות אבל (פרק ח הלכה ד) נראה כי הטעם שקורעין לקטן היא עגמת הנפש שלו.

[3] הראשונים נחלקו האם ביום הראשון לאבלות קיים חיוב מן התורה – וראה רמב"ם, אבלות, פרק א הלכה א, הסבור כי אבלות יבום הראשון היא מן התורה, והכסף משנה שם, המביא את דעת ר"ת ור"י החולקים.

[4] מועד קטן טו:. וראה עוד רמב"ם, הלכות אבל, פרק א הלכה א, הסבור כי המקור לחיוב שבעה הוא הלכה למשה מסיני.

[5] ראה כתב סופר יו"ד סימן קע"ב.

[6] מנחת חינוך, רסד אות ט, "שמעתי בשם חכם אחד".

[7] מרדכי, מועד קטן רמז תתסב, שו"ת שיבת ציון סימן סא', כתב סופר יו"ד קעג.

[8] תפארת למשה יו"ד סימן שצו.

[9] דרישה סימן שמ', שו"ת שיבת ציון סימן סא.

[10] מובא בטור יו"ד סימן שמ'.

[11] יו"ד סימן שמ.

[12] מועד קטן יד: ד"ה מקרעין.

[13] ועיין בפת"ש יו"ד סימן שמ ס"ק י.

[14] יו"ד סימן שמ ס"ק טו.

[15] יו"ד סימן שצו ס"ק ב.

[16] שו"ת ידי אליהו, גשר החיים פרק יט סעיף ג אות ג. ילקוט יוסף, חלק ז סימן ח אות ט.

[17] סנהדרין מו: "הספר יקרא דשכבי או יקרא דחיי".

[18] בספרי האחרונים מצאנו שיטת המצמצמת את מעשה הקריעה לקטן. ה"דרישה" (טור סימן שמ) בעקבות דברי הרי"ץ גיאת שהבאנו לעיל, מבאר כי קריעה לקטן שלא הגיע לגיל חינוך היא קריעה קטנה, ואילו עבור קטן שהגיע לחינוך מדובר בקריעה גדולה. במילים אחרות, ענייני הקריעה ואבלות (כפי שראינו לקמן) בבית המדרש של החכמים שהלכו בדרכו של הרי"ץ גיאת היא שככל שהקטן מתקרב לעולם המבוגרים, כך מחילים עליו יותר מנהגי אבלות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)