איחוד הלכה ומחשבה במצוות סוכה

*

[1]בבואנו לעיין במצוות חג הסוכות עולה שאלת מהותן הרוחנית. מהי המשמעות הפנימית של חג הסוכות? האם יש קשר בין מהותו הרוחנית של החג ומצוות הסוכה? והאם משמעות רוחנית זו באה לידי ביטוי גם בפרטי הדינים הקובעים את מבנה הסוכה, קביעותה ומצות הישיבה בה?

לכאורה נראה שהתשובה לשאלות אלו ידועה זה כבר, שהרי שני הפנים של חג הסוכות, ההיסטורי והחקלאי, באים לידי ביטוי גם בסוכה:

הסוכה היא זכר לאירוע היסטורי "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים.." (ויקרא כג, מג). והחומרים מהם היא בנויה קשורים לפן החקלאי של חג האסיף "..'באספך מגרנך ומיקבך' ממה שאתה מאסף מגרנך עשה סוכתך" (רש"י ט ע"ב ד"ה הא).

אולם נראה כי שני פנים אלו של החג אינם המשמעויות הרוחניות היחידות של חג הסוכות, שכן, ישנם כמה עניינים שרעיונות אלו אינם יכולים להסבירם:

חיוב גוים בסוכה

"והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבא-ות ולחג את חג הסוכות. ...ואם משפחת מצרים לא תעלה...תהיה המגפה אשר יגף ה' את הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסוכות. זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסוכות". (זכריה יד, טז-יט)

במדרש תהילים (מזמור מב) נאמר:

"אין מלך המשיח בא אלא ליתן לאומות העולם שש מצוות: כגון - סוכה, לולב ותפילין..." [2].

ותמוה, שהרי הן הפן ההיסטורי והן הפן החקלאי של סוכות רלוונטיים רק לישראל. וא"כ למה לעתיד לבא חגיגת סוכות בכלל וישיבה בסוכה בפרט יהיו קני המידה על פיו ישפטו הגויים?

סוכה דירת עראי

הסוכה אינה יכולה להיות דירת קבע. מה מקור דין זה? אפשר לומר שמקורו בהגדרה של 'סוכה' שהיא שונה מ'בית', שהוא במהותו קבוע והיא במהותה ארעית. כדי לבדוק השערה זו נסתייע בפסוק בישעיה ד, ו:

"וסכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתר מזרם וממטר".

פסוק זה הוא המקור לרבות ממצוות הסוכה, ומכאן הגדירו כי סוכה צריכה לתת צל[3] אבל בכל זאת, יש ראשונים האומרים[4] כי אם הסוכה של מצווה תממש גם את האפיון הנוסף המובא בישעיה של הגנה ממטר, הרי היא פסולה, משום שעל ידי כך תהפוך לדירת קבע! נמצא אם כן כי הדרישה שהסוכה בחג הסוכות תהיה ארעית היא מהות בפני עצמה, שבכוחה לדחות את מאפייני המבנה של סוכה סתם[5].

"תשבו כעין תדורו"

בסוגיות הדנות במבנה הסוכה הדגש הוא שסוכה אינה בית. היא איננה דירת קבע אלא עראי[6] וצריכים לעשותה לשם צל ולא לשם דירה[7].

לעומת זאת במצוות ישיבה בסוכה, הדרישה היא הפוכה - הסוכה צריכה להיות לבית, ושהדיור בה יהיה ככל האפשר בצורת קבע:

"תשבו כעין תדורו מכאן אמרו כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה ומשנן בסוכה". (סוכה כח ע"ב)

וכך למשל במקרה בו אי אפשר לאדם לגור בסוכה כמו שגר בביתו הרי הוא פטור ממצות סוכה: שומרי פירות פטורים משום "תשבו כעין תדורו".

"כדרך שהוא דר כל השנה בביתו, הזקיקתו תורה להניח דירתו ולדור כאן בסוכה עם מטותיו וכלי תשמישו ומצעותיו, וזה אינו יכול להביאן שם מפני הטורח". (רש"י, כו ע"א ד"ה כעין תדורו)

לריטב"א (כה ע"א) מצטער פטור משום "תשבו כעין תדורו ואין דירה במקום שמצטער".

הריטב"א מציג את החיוב לשבת בסוכה כחל רק בזמן שרגיל לשבת בבית, ורק במקום שדרך לקבוע בו בית, לכן אנשים שאינם רגילין לבא לבתיהם כמו שומרי פירות, גנות ופרדסין, פטורים ממצוות סוכה[8].

חשיבות המגורים בסוכה כעין המגורים בבית מביאה את בעל המאור לומר (פסחים, פרק אלו דברים) כי עקרון זה דוחה את החיוב של סעודת יום טוב לקיים דברי גמרא:

"מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אף סוכה נמי אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל".    (סוכה כז ע"א)

חיוב הישיבה בסוכה כעין דירה הוא כל כך קיצוני בדרישתו, שאם הדמיון לחיים בבית אינו דמיון גמור - פטור האדם לגמרי, שאין די בהסבר ההיסטורי שהסוכה הוא זכר לסוכות מדבר, בכדי להסבירו. לא זו בלבד, אלא שיש לזכור כי סוכות המדבר כלל לא היו בתים ממש, אלא ענני כבוד שכיסו את כל המחנה, ואם כן, קשה עוד יותר להבין מדוע הדגש על מגורים כמו בבית הוא כה מרכזי.

מדינים אלו עולה כי מצוות סוכה צריכה להיות מוסברת על ידי רעיון כולל יותר מזיכרון העבר והחקלאות של ההווה. הסבר רעיוני זה, שעלינו לחשוף, יעמיד את מכלול מצוות החג ומשמעויותיו באור חדש. נפנה למקורות המתארים את הסוכה בתנ"ך ובגמרא כדי למצוא את הרעיון המקשר בין מצוות החג ומהותו.

סוכה ומקדש בתנ"ך

הרבה מקורות מעידים על קשר בין סוכה לבית המקדש:

ýאירועים הקשורים בבנין המקדש שקרו בחג סוכות

חנוכת בית המקדש הראשון הייתה בסוכות (מלכים א ח, ב), וכן גם חנוכת המזבח של בית המקדש השני (עזרא ג, ג-ד)[9].

בפירושו לשיר השירים (א, ד), מוכיח הגר"א כי גם בנין המשכן החל בסוכות[10].

הסוכה ככינוי למקדש

במקרא נמצא דוגמאות לכך, שהשם 'סוכה' מכוון לעתים לבית ה' עצמו.

"נודע ביהודה אלוקים בישראל גדול שמו, ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון".     (תהילים עו, ב-ג)[11]

"ויחמס כגן שכּוֹ שחת מעדו..." [הכוונה - הקב"ה הורס המקדש כגן].   (איכה ב, ו)

"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. כי יצפנני בסוכה ביום רעה יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני".         (תהילים כז,ד-ה)

סוכה שלעתיד לבוא

נבואות אחרית הימים מתארות את השכינה על מקום המקדש החרב-כסוכה:

"וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חפה. וסוכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתר מזרם וממטר".   (ישעיה ד, ה-ו)[12]

שורש ס.כ.כ. בתורה מבטא גילוי שכינה מיוחד

רק בחמשה מקומות מופיע בתורה השורש 'סכך'[13]. בארבעה מהם מדובר על הכיסוי של ארון העדות על ידי הכרובים מלמעלה ועל ידי הפרוכת מן הצד[14]. במקום זה, הקדוש ביותר במקדש, מתגלה השכינה בצורה ישירה:

"ונעדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון...".     (שמות כה, כב)

במופע החמישי של השורש ס.כ.כ. ה' סוכך על משה בזמן שהוא מגלה כבודו עליו[15]. גם כאן, כמו ממעל לארון העדות, לגילוי השכינה עוצמה מיוחדת[16] בספר שמות (מ, ג) נאמר:

"ושמת שם את ארון העדות וסכת על הארון את הפרוכת".

השימוש בשורש ס.כ.כ. משמעותו בדרך כלל כיסוי, ואילו כאן הפרוכת אינה מכסה את הארון, אלא חוצצת בין קודש הקדשים לעזרה. נראה לומר שהשורש ס.כ.כ. איננו מבטא כיסוי של עצם גשמי אחד על עצם גשמי אחר. אלא שורש זה משמש לתאר כיסוי עדין במיוחד המגונן על הכוח הרוחני היורד אל תוך העולם הגשמי. יש צורך להעמיד מסך בין הכוח הרוחני הא-להי לבין העולם. הכרובים והפרוכת יוצרים חופה המסככת על השכינה הנמצאת בקודש הקדשים.

אם השערה זו נכונה והסוכה באה לשחזר את ענני הכבוד ששרו על ישראל במצרים, ברור למה סוכה, "על שם הסכך קרויה סוכה" (רש"י ב ע"א ד"ה ושחמתה) - משום ששכינתו של הקב"ה שורה על סוכתנו בחג הסוכות, והסכך מאפשר לנו לגור בצל שכינתו. עוד יתכן לומר שאין הסכך חוצץ בין השכינה לבינינו, אלא בין השכינה שבסוכה לעולם. הסבר זה יתכן על פי הדגם שבו נכנס הכהן הגדול ביום כיפור מבעד לפרוכת, המסככת בין השכינה המתגלה בקודש קדשים להיכל, ובא במגע ישר עם השכינה. גם בסוכה אנו נמצאים לפני ולפנים עם השכינה ממש. הזוהר שנביא להלן, נראה כתומך בדעה זו.

גוים ומקדש

ראינו לעיל כי לעתיד לבוא יתחייבו גויים במצות סוכה (זכריה יד, טז-יט). הדבר מובן אם הסוכה קשורה למקדש, שהרי באחרית הימים יהיה המקדש שייך גם לגויים:

"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונשא מגבעות. ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב...".      (ישעיה ב, ב-ג)

ובפסוקים בזכריה אכן משתמע שהסוכה קשורה לביאתם למקדש.

מה היא הסיבה לקשר שבין סוכה לבית המקדש? המקדש הוא המקום המיועד לגילוי שכינה בעולם, וסוכות המדבר הן ענני הכבוד שבהם מתגלה השכינה[17] אולם נמצא נקודות רבות נוספות לקשור בין השניים:

א.

ראשית, גילויי השכינה בשני המקומות דומים בצורתם ובמהותם: שכינה מתגלה בענן במקדש ומעל בני ישראל[18], יש שיטות שענני הכבוד שכיסו את ישראל אינם אלא התפשטות הענן השוכן על אוהל העדות[19]. כמו כן, לפי הזוהר ענני הכבוד קשורים לענן, שהיה על הכפורת בעבודת יום הכפורים:

"ענני הכבוד בזכות אהרון דכתיב 'אשר עין בעין נראה אתה ה' וגו' וכתיב 'וכסה ענן הקטורת' מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטורת שבעה עננין מתקשרין כחדא...". (זוהר אמור)

ב.

שנית, הן המקדש והן סוכות ענני הכבוד הם מקומות מגורים. האחד משכן לקב"ה[20] השני משכן לבני ישראל[21] את הראשון עושים אנו בשביל הקב"ה, את השני עושה הקב"ה בעבורינו. המדרש רואה את הופעתם, האחד כתגובה לשני:

"...אמר הקב"ה עשיתם לי יריעות עזים על המשכן, כשיצאתם מצרים הבאתי ענן והיה מגן עליכם. אע"פ שאתם פורעים לי, אני פורע לכם לעולם הבא שנאמר 'וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם' (ישעיה ד', ה)".     (תנחומא ויקהל סימן יא)[22]

גם אחרי סיום התנ"ך אירועים הקשורים עם בנין המקדש קורים בסוכות:

ג.

חג החנוכה, בו חנכו מחדש את המזבח בבית שני, מושווה לחג סוכות בספר מכבים. (מכבים ב י, ה-ז). הדים להשוואה זאת אפשר למצוא בשיטת בית שמאי בהסבר לשיטתם בנוגע לסדר הדלקת נרות חנוכה. מספר הנרות בכל יום הינו 'פוחת והולך', כנגד הפרים המועלים כקורבן בחג הסוכות (שבת כא ע"ב) שגם מספרם פוחת והולך מיום ליום.

ד. ולבסוף, הגר"א אומר כי "בפסח יגאלו מהשעבוד, ובראש השנה יהי' גמר דין באויבי ה', ובעצרת יהי' קבוץ גלויות, ובסוכות בנין בית המקדש" (אבן שלמה, י"א)

*

כעת נעיין בהלכות סוכה, ונחשוף את מלוא משמעותו של הקשר שבין מקדש לסוכה. נראה גם את מרכזיותו של רעיון הסוכה כמקום של גילוי שכינה.

סוכה ומקדש בהלכה

מצוות ישיבה בסוכה

א. היקפן של מצות ישיבה ואכילה בסוכה - נלמד מימי המילואים

בפרשת המילואים יש ציווי לאהרון ובניו:

"ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים...ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים"[23].    (ויקרא ח, לג-לה)

הבבלי לומד כאן שמצות ישיבה בסוכה איננה רק לימים אלא גם ללילות:

"ת"ר 'בסוכות תשבו שבעת ימים' ימים ואפילו לילות. אתה אמר ימים ואפ' לילות או אינו אלא ימים ולא לילות?...ת"ל תשבו תשבו לגזירה שוה נאמר כאן תשבו ונאמר במילואים תשבו, מה להלן ימים ואפילו לילות אף כאן ימים ואפילו לילות". (סוכה מג ע"א)

נוסף ללימוד החיוב לישב בסוכה, ברי שהמקרים דומים גם במשך הזמן המדובר: תקופת הישיבה היא שבעת ימים[24].

יחד עם הישיבה בימי המילואים במקדש, נצטוו הכהנים על אכילה (ויקרא ח, לא):

"ויאמר משה אל אהרון ואל בניו בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו ואת הלחם אשר בסל המילואים כאשר צויתי לאמר אהרון ובניו יאכלהו".

הירושלמי לומד מכאן את היקף מצות האכילה בסוכה:

"מה טעמיה דרבי ליעזר? (שמחייב לאכול י"ד סעודות בסוכה) נאמר כאן 'תשבו' ונאמר להלן 'ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה' מה ישיבה שנא' להלן עשה בה את הלילות כימים, אף ישיבה שנ' כאן נעשה בה את הלילות כימים".
(סוכה פ"ב ה"ז)

ב. דין תשלומים על אכילה בסוכה - נלמד מקרבנות

"ועוד אמר ר' אליעזר מי שלא אכל לילי יום טוב הראשון, ישלים לילי י"ט אחרון של חג, וחכמים אומרים אין לדבר תשלומים".  (משנה כז ע"א)

הלכה זו, שצריך ואפשר לעשות תשלומים לאכילה ואף אחרי החג, מקבילה לדיני קרבן חגיגה לפיהם יש תשלומים לשבעה ימים ואפילו אחרי חג. ועיין רש"י "...קסבר יש לה תשלומים כמו שיש תשלומים לקרבנות יום ראשון אף בי"ט אחרון", ובריטב"א -

"וכ"ש בתוך החג עצמו (אפשר לעשות תשלומים) דהא משלמי חגיגה גמר לה"[25].

נראה אם כן, שלא רק היקף הישיבה והאכילה נלמד מאוהל מועד, אלא אף אופי האכילה: אם אכילה וישיבה בסוכה קרובות במהותן לאכילה וישיבה שבאוהל מועד, הרי שגם בסוכה בא האדם לפני ה', ומעשיו בסוכתו - כקורבנות כהן במקדש. להבנת הסוכה כמקבילה למשכן ולמקדש יש אותה משמעות רוחנית כהשוואה שבינה לענני הכבוד. ואכן מתאים שהלכה זו וקודמתה נאמרו ע"י רבי אליעזר, בעל השיטה שסוכה עומדת כנגד ענני הכבוד.

מבנה הסוכה

הגדרת דפנות סוכה נלמדת מהפרוכת שעל הארון

"'וסכת על הארן את הפרכת' מיכן שהדופן קרוי סכך מיכן שעושין דפנות בדבר שהוא מקבל טומאה".

                                          (ירושלמי א ע"ב) [26]

גמרא זו מצביעה על קשר מהותי בין סוכה לארון ופרוכת שהרי אם הלימוד הוא רק גילוי מילתא שגם לדפנות אפשר לקרוא סכך, איך אפשר ללמוד מפרוכת את ההלכה, שאפשר לעשות סוכה מדבר הראוי לקבל טומאה ודברים שאינם גדולי קרקע? ניתן להבין גמרא זו רק על הרקע שהבאנו לעיל על ההשוואה שבין סוכה לפרוכת ולכרובים[27].

שיעור מינימום לסוכה נלמד מהכרובים שסככו על הארון -

"וממאי דחללה עשרה בר מסככה אימה בהדי סככה אלא מבית עולמים גמר...וכתיב 'והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת', קרייה רחמנא סככה למעלה מעשרה".    (סוכה ה ע"ב)

וכבר אמרנו - המקום שתחת הכרובים הוא המקום של גילוי שכינה.

שיעור מינימום לסוכה נלמד מגילוי השכינה מעל לארון

הגמרא מקדישה עמוד וחצי של דיון מדרשי לקביעת שיעור המינימום לסוכה לפני שהיא פונה ללמוד שיעור של י' טפחים מהכרובים:

"מנלן? [דשיעור המינימלי של סוכה הוא י' טפחים]... ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וכתיב 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת ותניא ר' יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו אליהו ומשה למרום שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם".      (סוכה ד ע"ב-ה ע"א)

הגמרא שואלת מה המקור לשיעור מינימום של סוכה, אך כתשובה מביאה רק את העובדה, שגילוי השכינה על הארון היה בגובה י' טפחים, והשכינה אף פעם לא ירדה למטה מזה. הלומד מיד מרגיש שמשהו חסר, שאין הגמרא מקשרת עובדה זו עם שיעור המינימום של הסוכה, ולא מסבירה מדוע יש ליישם את עשרת הטפחים של השכינה אצל הסוכה.

שתי אפשרויות יש לישוב קושי זה:

א. הגמרא הניחה שהקשר בין סוכה לשכינה הוא כה מובן מאליו, שאין צריך לפרשו, ואם כן באה הגמרא להדגיש כי הסוכה צריכה להגיע עד למקום, שבו אפשרי גילוי השכינה.

ב. האפשרות השניה היא לומר, שהגמרא בחרה בדרך ספרותית מיוחדת כדי למסור מסר מרכזי בחשיבותו. את הרעיון של מערכת מצוות הסוכה אין הגמרא מוסרת במפורש אלא מרמזת עליו כך שהלומד חייב לגלותו בעצמו. השימוש בכלי ספרותי זה מאפשר לגמרא להצביע על כך שאין בנקודה אחת דמיון בין גילוי השכינה במקדש ובסוכה, אלא שישנה זהות בין השניים: הסוכה היא מקום בו השכינה מתגלה. רעיון זה בא לידי ביטוי בפרטים אך הוא מאחד אותם, ולא נוצר על ידם.

גם כאן הגיעה הגמרא לאותה מסקנה שעלתה מן המקורות הקודמים, כי גילוי השכינה שמעל לארון קשור עם הסוכה שאנו בונים בחג הסוכות. כל הדרכים מובילות אל אותו הרעיון, ואין זה מקרי. נראה שהגמרא מבקשת להראות כי קיים רעיון מאחד מאחורי הדברים, ואין זה רק לימוד טכני[28].

בהמשך הקטע בגמרא מועלות שאלות על שיטת רבי יוסי הטוען שיש רשויות חלוקות בין שמים לארץ:

"...והכתיב 'וירד ה' על הר סיני? למעלה מעשרה טפחים. והכתיב 'ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים'? למעלה מעשרה טפחים. ולא עלו משה ואליהו למרום והכתיב 'ומשה עלה אל האלקים'? למטה מעשרה והכתיב 'ויעל אליהו בסערה השמים'? -למטה מעשרה. ".

אחרי שנדחות כל הדוגמאות בהן הקב"ה או האדם נכנסים זה לרשותו של זה, הגמרא מסבירה איך אפשר בכל זאת לעשות מפגש בין שמים וארץ:

"...'מאחז פני כסא פרשו עליו עננו' ואמר ר' תנחום מלמד, שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו? למטה מעשרה. מכל מקום מאחז פני כסא כתיב? אישתרבובי אישתרבב ליה כסא עד עשרה ונקט ביה".

מסקנת הגמרא היא שעל אף שאי אפשר ששמים וארץ יתערבבו זה בזה, קיימת נקודת מפגש ביניהם הנמצאת בגובה עשרה טפחים. סוכה שהיא בגובה עשרה טפחים מגיעה אל מקום המפגש הזה. האומנם יתכן שאך מקרה הוא כי בפסוק שממנו נלמדת נקודת המפגש האפשרית בין שמים וארץ מתואר כבוד ה' כ"עננו"?

נראה שקביעת הגבול בגובה עשרה טפחים היא סימלית. שהרי לא נראה שהגמרא מתכוונת שאין אנשים יכולים להגיע למעלה מגובה עשרה טפחים מעל פני האדמה, או שאיכותו של גילוי השכינה משתנה בגובה זה. אם נאמר שעשרה טפחים הם סמל, הרי שהגמרא ציירה כאן את היחס בין הרשויות בעולם, וסימנה את הריחוק המהותי שביניהן - ריחוק שלא ניתן לפרוץ אותו. אלא שיחד עם זאת, סומנה גם האפשרות המיוחדת במינה של המגע בין שמים ארץ. רמת ההתגלות האפשרית בעולם מתקשרת למשמעות של חג הסוכות, ולכן הובאה סוגיה זו בראש מסכת סוכה.

שיעור גובה הסוכה נלמד מן האולם וההיכל

בירושלמי (סוכה א', א) "רבנן ילפין לה מפתחו של היכל, ור' יודה יליף לה מפתחו של אולם", 'קרבן העדה' מפרש: "רבנן ילפין לה לגובה סוכה והמבוי מפתחו של היכל".

חלות שם שמים על הסוכה נלמדת מקורבן חגיגה

"ותניא רבי יהודה בין בתירה אכמר כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר 'חג הסוכות שבעת ימים לה' מה חג לה' אף סוכה לה''"[29].       (סוכה ט ע"א)

סוכת העתיד

בפסוק מישעיה, שהבאנו לעיל, ראינו כי גם לעתיד לבא תקום סוכה של גילוי שכינה, שתהא עשויה מענני כבוד. הגמרא לומדת כמה הלכות מסוכה זו. רבי זירא לומד, שסוכה לא יכולה להיות גבוהה מעשרים אמה משום שכתוב "'וסוכה תהיה לצל יומם מחרב' - עד עשרים אמה אדם יושב בסוכה, למעלה מעשרים אין אדם יושב בצל סוכה, אלא בצל דפנות". על אף שלא פוסקים כרבי זירא בענין זה, הרמב"ן מביא הפסוק כמקור לדרישה לצל[30].

בנוסף לכך, רבי שמעון מביא הפסוק "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב" כמקור בדרישה לג' דפנות שלימות (ו ע"ב). בירושלמי, אף שחולקין על רבי שמעון, מקבלים את הפסוק כמקור למספר הדפנות בסוכה.

מטרת מצות סוכה - התפשטות השכינה מהמקדש לבית

עד עכשיו עמדנו על הצדדים הדומים שבין סוכה למקדש. כעת נעמוד על השוני ביניהם:

בעניין לימוד ישיבה בסוכה מישיבה בימי המילואים כתבו התוספות:

"לא לגמרי יליף ממלואים דהתם אי אפשר לישן בעזרה...ואילו כאן אסור לישן חוץ לסוכה".  (מג ע"ב)

הבדל זה מביא אותנו להבין את מטרת הסוכה: באהל מועד יש גילוי שכינה, אנשים מיוחדים יכולים להיכנס לשם ואף לאכול שם, אבל בכל מקרה הוא איננו מקום המגורים שלהם. לעומת זאת, בחג הסוכות באה השכינה אלינו, למקום המגורים שלנו, ואנחנו חיים בצילה. מאליו מובן מדוע הישיבה בסוכה מוכרחה להיות כמו ישיבה בבית. אנו גם מסמלים, על ידי הפיכת סוכה לבית, את מוכנותנו לצאת מחיי המעשה לקראת חיים רוחניים שלימים.

נסכם ונאמר כי בבניין הסוכה אין ההווה משרת את זיכרון העבר - כפי שאנו מבינים אם הסוכה היא זכר לסוכות מדבר. אלא להפך, העבר משרת אותנו כדי לבנות באמצעותו את ההווה - את הקשר שלנו עם הקב"ה . אנו משחזרים את סוכות המדבר במובנן המלא, ועל סוכתו של כל אחד ואחד מסוככת השכינה[31]. רעיון זה מבוטא בדברי הלל האומר בשמו של הקב"ה בזמן שמחת בית השואבה:

"תבא אל ביתי ואני אבא אל ביתך"[32].     (נג ע"א)[33]

על כך אנו גם מתפללים מתחילת חודש אלול עד סוף חג הסוכות:

"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו. כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני".     (תהילים כז, ד-ה)[34].