אחריות אישית וגאולה

  • הרב יעקב מדן

*ולא שמעו אל משה?!

התורה מספרת לנו על תגובת עם ישראל לשמע בשורת הגאולה:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה."    (שמות ו', ט)
חמש לשונות גאולה אומר משה לפני כן, והעם אינו מקשיב. אפשר היה עוד לקבל זאת, עם נימוק הפסוק "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה", אלא שבפרשה הקודמת אנו שומעים שעם ישראל כן מקשיב למשה ולאהרן:
"וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ."      (שמות ד', ל-לא)
כיצד נכלכל את הדברים? מדוע בפרשת שמות עם ישראל מגיב על בשורת פקידת ה' את עמו בקידה ובהשתחוויה, ואילו בפרשתנו פתאום העם מסרב לשמוע?
 
לא יכול או לא רוצה
 
הרמב"ן אצלנו זכה להיות סנגורם של ישראל, והוא מסביר שעם ישראל כן האמין, כאמור לעיל:
"מקוצר רוח ומעבודה קשה - לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירוח לו אחרי כן. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה, ועבודה קשה, הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו".
בני ישראל היו עוצרים מדי פעם לשמוע איזו חצי לשון גאולה, תוך כדי שהשוטרים מצליפים בהם, אבל לא היה להם זמן לשמוע אל משה ואהרן באמת. הם היו עסוקים מדי באיסוף התבן והקש לבניית ערי המסכנות.
 
אך במכילתא מצאנו עמדה הפוכה. רבי יהודה בן בתירה מסביר שעם ישראל אכן לא רצה לשמוע את משה:
"ר' יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח – נולד לך בן זכר, רבך מוציאך לחירות, ואינו שמח?!
"אם כן למה נאמר ולא שמעו אל משה (שמות ו' ט) אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה שנ' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ' ז)... הדא הוא דכתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל (שמות ו' יג) צום לפרוש מעבודה זרה.     
(מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא, מסכתא דפסחא ה).
לפי המכילתא, עם ישראל באמת לא רצה לשמוע את מה שהיה למשה להגיד.
 
וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי
 
אך מה רע בהסברו של הרמב"ן, שאילץ את רבי יהודה בן בתירה להידחק וכביכול להוציא לעז על עם ישראל? הרי דברי הרמב"ן מאוד סבירים!
רבי יהודה בן בתירה מבסס את דברי על נבואת יחזקאל:
"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר... וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת:
וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ, אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם:
וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר: וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם."      
(יחזקאל כ', ב-י)
עם ישראל שמח לשמוע שהקב"ה מתכנן להושיע אותם, "עמו אנכי בצרה". מה קרה בפרשתנו? מדוע פתאום המצב השתנה?
 
כיון שמשה הגיע עם דרישה – "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם...  אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ"! זה ההבדל הגדול בתגובת עם ישראל לבשורה הראשונה מול התגובה לבשורה השנייה.
 
מורנו הרב ברויאר הסביר ששתי הדברות הראשונות הן יסוד אחד – "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים; לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ', ב-ג). זהו פסוק אחד, כיון שמשה אומר לעם ישראל – "אין ארוחות חינם"!
 
הרגל הופך לטבע, וטבע קשה לשנות
 
קשה מאוד לשנות הרגלים. בני ישראל מעדיפים ברגעי השעבוד להמשיך את העבודה הקשה, לראות את ילדיהם מושלכים באכזריות ליאור, מאשר לצאת למדבר ולעבוד את ה'.
 
כדי להבין יותר טוב את המקום של עם ישראל, נצייר לעצמנו מציאות דומה: אם נביא היה מגיע אלינו עכשיו, ואומר לנו שהצרות בעולם כולו תיפסקנה, יהיה שלום בארץ ובעולם, האיומים מצד איראן ודעאש ייפסקו – ודאי שהיינו שמחים לשמוע.
 
אך מה היה קורה אם הוא היה מתנה זאת בכך שנוותר על התקשורת הטכנולוגית שלנו? בכך שנשליך את הסמארטפונים והטלוויזיות? דומה שרוב האנשים היו מתקשים לוותר, ומסרבים לדרישה על אף המחיר הכבד שבאובדן ההבטחה לשלום.
 
גם בבחירות אנו פוגשים מצב דומה – מבטיחים לנו חמש מאות לשונות של גאולה, אבל אין אף דרישה. הפוליטיקאים אינם תובעים מהעם דברים, אינם מקיימים דו-שיח. הם רק מציעים הבטחות מפתות, ומהאזרח נתבע רק לשים את הפתק הנכון בקלפי.
 
כך אי אפשר לפתור בעיות. אי אפשר לצפות שדברים יסתדרו בלי מאמץ ועבודה עצימים ורציניים. דברי רבי יהודה בן בתירה כל כך נכונים וכל כך קולעים. הוא אינו מוציא לעז על עם ישראל המשועבד במצרים, אלא מתאר את האופי האנושי במדויק.
 
לקיחת אחריות והתרוממות האדם
 
בשבוע הבא נקרא את פרשת בא, על המהפך שכן הצליח בסופו של דבר. עם ישראל עוזב את ההרגלים הנושנים ואת הסביבה המוכרת, ויוצא לדרך חדשה.
 
בכל פעם שקוראים את פרשת וארא עלינו להפנים את הקושי שעמד מול עם ישראל, את התביעה שמשה ואהרן מציפים מולם, ולהציב מטרות דומות – לא להתייאש, ולהיות מוכנים לקחת אחריות.
 
חז"ל מספרים במדרש שגם ביציאת מצרים עם ישראל עוד לא זנח את העבודה הזרה – פסל מיכה יצא עם בנ"י ממצרים:
"רבי יוסי אומר: יש בושה גדולה מזו ישראל עוברין בים סוף ופסל מיכה עובר עמהם שנא' ועבר בים צרה והים נקרע לפניהם הוי לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים."   (תנחומא כי תשא, יד)
מהיכן נובעת אותה דבקות בעבודה זרה? ומה הייחודיות של עבודת ה' שכל כך קשה לזנוח את העבודה הזרה למענה?
 
אלא שישנם מרכיבים טבעיים והגיוניים בעבודה כלפי משהו שניתן לשאוף ולפנות אליו. העבודה הזרה אינה תובעת מהאדם לשנות את הרגליו, אלא רק לתת לה מתנות כחלק מהפולחן הספציפי.
 
בדרך כלל, גם אין ניתוק בין הפולחן למערכת היצרים – העבודה הזרה הפגאנית מטפחת סוגים שונים של תאוות כחלק מהפולחן, ואינה דורשת מהאדם לשנות את אורח חייו מבחינת אופיו והרגליו המוטמעים בו.
 
סיפורי המיתולוגיות גם מחזקים את ההתנהגות האנושית שאנו רואים בשלילה – הם מלאים קנאה ותחרות, מתח ומריבות, זימה ופריצות. החיפוש הוא אחרי החזק ולא אחרי הערכי.
 
אין זו דרכה של עבודת ה'. הקב"ה תובע מהאדם להבין שהא-ל מרומם מעל מערכת היצרים הזולה. הוא טרנסצנדנטי, והאדם אמור לשאוף לרומם את כל אורח חייו למקום הזו, לשאוף להתנהגות גבוהה ומרוממת, ערכית ובעלת משמעות. האדם אמור לקחת אחריות על חייו גם במחיר שינוי ההרגלים.
 
 
 
*     השיחה הועברה בערב שבת פרשת וארא ה'תשע"ה, סוכמה על ידי שאול שולמן ובנימין פרנקל ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.