אופייה של מצוות 'תשביתו'
ה"מנחת חינוך" (מצווה ט') העלה שאלה יסודית לגבי הבנת מצוַת השבתת החמץ: האם מצווה זו מחייבת את האדם רק לדאוג שלא יהיה לו חמץ, וקיומה הוא ב"שב ואל תעשה" - בעצם העובדה שאין לו חמץ, או שמא היא מחייבת חובה של "קום ועשה" - לעשות מעשה השבתה אקטיבי של החמץ, בדומה למעשי המצווה של שאר מצוות העשה. ראוי לציין ששאלה דומה, אם כי בהחלט לא זהה, העלה ר' חיים מבריסק בספרו על הרמב"ם, הל' חמץ ומצה פ"א ה"ג, ומומלץ לעיין שם ולהשוות את הדברים.
אחת הנפקא-מינות שהביא ה"מנחת חינוך" לשאלתו מתייחסת לאדם שיש לו חמץ בערב פסח, ובא אדם אחר ושרף לו את החמץ בלי רשותו. אם המצווה היא בסך הכול לדאוג לכך שלא יהיה חמץ בבית - הרי שהאדם ששרף סייע לבעל הבית, שכן כעת אין לו חמץ, ועליו להודות לו על כך. אולם אם המצווה היא במעשה ההשבתה - הרי שהאדם ששרף 'גזל' את המצווה מבעל הבית, ועליו לשלם לו עשרה זהובים, כדינו של כל מי שחוטף מצווה מחבירו (חולין פז ע"א).
ונראה, שבשאלה זו נחלקו רש"י ותוספות. כפי שראינו לא מכבר, שיטת רש"י היא שבביטול חמץ מקיימים את מצוַת "תשביתו". תוספות הקשו על רש"י, שחיוב "תשביתו" מתחיל בחצות יום י"ד, ובשעה זו כבר לא ניתן לבטל את החמץ. שאלת התוספות מבוססת על ההנחה שמצוַת "תשביתו" מתקיימת במעשה ההשבתה, ולכן אם חיובה הוא לאחר חצות יום י"ד - חייבים לעשות את מעשה ההשבתה לאחר חצות. מסתבר, שרש"י חלק בדיוק על נקודה זו. וכך ביאר הרמב"ן (פסחים ד ע"ב ד"ה ענין ביטול) את דבריו: "שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר רחמנא" - המצווה אינה בכך שמבערים או מבטלים את החמץ, אלא בכך שהחמץ מבוער או מבוטל בחצות יום י"ד. את המעשה האקטיבי של הביעור או הביטול - אפשר לעשות גם קודם לכן.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)