אופיו של קניין חצר

אופיו של קניין חצר

אף שהצורה הבסיסית ביותר של בעלות היא החזקה ממשית בחפץ, הגמרא מכירה בכך שהימצאות חפץ בחצרו של אדם יכולה לחקות כמעט לחלוטין החזקה פיזית של האדם עצמו בחפץ. בשיעור זה נעסוק באופיו של קניין חצר, ובייחוד באופן שבו הוא מחקה את ההחזקה הפיזית.

הגמרא מניחה ככלל שהנחת חפץ בחצרו של אדם (קרי: בביתו, בקרקע שלו או בחצרו ממש) היא דרך יעילה לקניין, כלומר: שפעולה זו יכולה לשמש להעברת בעלות מבחינה משפטית. כיצד פועל קניינה של החצר? מן הגמרא עולה כי יכולתה של חצרי לקנות עבורי עשויה להיות וריאציה של שליחות: כשם שאני יכול למנות מישהו שיקנה עבורי חפץ מסוים, כך נחשבת הקרקע שלי באופן אוטומטי כשליחתי לקניין. ואכן, הסוגיות בבבא מציעא דף י ע"ב ודף יב ע"א מסכימות כי חצר יכולה לשמש כשליח. ברם, הסוגיות במסכת גטין (עז ע"א) ובמסכת בבא קמא (סד ע"ב) מייחסות לחצר תפקיד קיצוני יותר: "חצר משום יד איתרבאי" - החצר נחשבת כידו של הבעלים, ועל כן היא יכולה לקנות את החפץ עבורו, כאילו החפץ הגיע ממש לידו. הגמרא לומדת חידוש זה משני פסוקים (המופיעים בתורה ביחס לגירושין ולגנבה) המאפשרים הרחבת ידו של אדם לחצרו. לפי גישה זו, חצר פועלת בצורה אינטנסיבית יותר משליח: היות שהבית שלי הוא שטחי הפרטי, נחשבים חפצים המוחזקים בו כמוחזקים בידי.

מה מידת ההשוואה בין חצר ליד? האם כשהגמרא משווה חצר ליד היא באמת מתכוונת כי החצר היא הרחבה של ידו של אדם - פשוטו כמשמעו? מבחינה הלכתית אכן ישנם דברים שהימצאות חפץ בהם חשובה כהימצאותו ביד הבעלים. כך למשל הדין בעבד כנעני, שכל מה שקנה ונמצא ברשותו נחשב כמצוי ברשות בעליו: לבעלים יש רמה כה גבוהה של שליטה על העבד עד שאפילו חפצים שהעבד קנה לעצמו נחשבים כאילו הם ביד בעליו!!! האם הגמרא מתכוונת לאותה ההגדרה גם ביחס לחצר: האם מידת השליטה שלי בחצרי היא כה גבוהה, עד שחפצים הנמצאים בה נחשבים כאילו הם מצויים בידי; או שמא הגמרא מכירה בפער בין מציאות החפץ בידי ובין מציאותו בחצרי, וכשטבעה את הביטוי "חצר משום יד" לא באה אלא לבטא את עדיפותה של חצר על פני שליח - שהיא מייצגת את הבעלים באופן טוב יותר, וממילא מהווה אחיזה טובה יותר בחפץ?

לשאלה זו, עד כמה יש להבין את ההשוואה של חצר ליד כפשוטה, יש השלכות רבות. הגמרא בגטין (שם ע"ב), למשל, מביאה מחלוקת בין עולא ורב אושעיא אם בעל החצר צריך לעמוד ליד החצר בשעה שהחפץ מגיע אליה: לדעת עולא צריך הקונה לעמוד בצד החצר, ואילו רב אושעיא סבור כי החצר מייצגת את בעליה גם כשהוא אינו נמצא בקרבתה ומסתפק בדרישה שהחצר תהיה "משתמרת", כלומר, שהחפץ שהבעלים קונה ישהה בה בבטחה. ייתכן שהאמוראים הללו חולקים בשאלה שהעלינו לעיל: האם אנו מבינים כי חצר היא הרחבה של ידו של האדם, ועל כן דרושים סייגים שיאפשרו לראות כך את פני הדברים (למשל: שהבעלים יעמוד ליד החצר), או שמא ההשוואה בין חצר ובין יד אינה מוחלטת, ותכליתה רק ללמד כי מדובר בסוג שונה של קניין (אינטנסיבי יותר משליחות), הדורש רק כי החפץ יישמר בחצר לטובת הבעלים.

נושא נוסף המשקף את העניין שבו אנו עוסקים הוא דין חצר המהלכת. הגמרא (בבא מציעא ט ע"ב, גטין כא ע"א, עח ע"א) פוסלת עבד או בהמה מלשמש כחצר משום שהם יכולים לנוע. מדוע חפץ נייד פסול מלשמש כחצר? תוספות (גטין כא ע"א ד"ה אטו) מציינים כי דבר נייד מאבד את הדמיון ליד (שאינה זזה מגופו של בעליה) - משמע שהם הבינו את ההשוואה בין חצר ובין יד כפשוטה, ועל כן תבעו דמיון מלא ביניהן. ראשונים אחרים מציינים סיבות אחרות לפסול חצר מהלכת ואינם מתייחסים להעדר הדמיון ליד - וייתכן שהם לא הבינו את המימרא "חצר משום יד" כפשוטה.

השלכה שלישית של השאלה שהצגנו מצויה בדברי תוספות בבבא בתרא דף עט ע"א ד"ה ואין. הגמרא שם דנה בעניין מעילה (שימוש ברכוש הקדש) בחפצים שההקדש קנה באמצעות חצרו: מה הדין אם הצטברו מים בבור של הקדש - האם השימוש בהם נחשב למעילה? מן הגמרא עולה כי דין מעילה אינו חל במקרה כזה. מדוע? ראשונים רבים (ראה למשל רמב"ן) טוענים כי חצר ההקדש אכן הקנתה לו את החפץ, אך אין כאן מעילה משום שדין מעילה חל רק על חפצים שהוקנו להקדש באמירה בפה. תוספות מציעים הסבר שונה: לדעתם חצר ההקדש כלל אינה יכולה לקנות עבורו, "דחצר משום יד איתרבאי, ולא מצינו יד להקדש". תוספות אינם מסבירים מה בדיוק כוונתם, אבל אנו יכולים לשער: היות שחצר מהווה הרחבה של ידו של אדם, היא יכולה, לדעת תוספות, להוות אמצעי קניין רק עבור בני אדם, שיש להם ידיים (שאת דינן ניתן להרחיב לחצר), אך לא עבור ישות מופשטת כמו הקדש, שבעלותו היא מושג מופשט, שאינו משויך ליחיד כלשהו, ולכן לא ניתן להרחיבה לחצר.

סיכום

הצענו שתי הבנות להשוואת חצר ליד: האחת - שחצרו של אדם היא הרחבה הלכתית של ידו, והשנייה - שקניין חצר הוא קניין בפני עצמו (שעניינו: חפצים המונחים ברשותי הופכים לשלי), והשימוש במילה "יד" נעשה כמטפורה בלבד. בשאלה זו, אם להחיל על חצר את גדרי יד, נחלקו אמוראים וראשונים.

הנושא האחרון שנדון בו הוא היקפו של דין חצר משום יד. ציינו לעיל כי התורה מכשירה נתינת גט באמצעות החצר וכי חפץ גנוב המונח בחצרו של הגנב נחשב כמונח ברשותו. בהנחה שהתורה אכן הרחיבה את דין יד לחצר - באילו תחומים נוספים נוכל להשתמש בחידוש זה?

המשנה במסכת סנהדרין (פה ע"ב) אומרת "הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו". תוספות מתלבטים מניין ברור למשנה שדי בכך שיכניסנו לרשותו - בעוד שבתורה נאמר "ונמצא בידו" (שמות כ"א, טז) - והם מסיקים כי כנראה יש לכך מקור, אף שהגמרא אינה מציינת אותו בפירוש. האפשרות להחיל בקלות את דין חצר משום יד במקרים נוספים תלויה באופן שבו אנו מבינים דין זה. אם התורה קובעת כי חצר היא הרחבה של ידו של אדם, מסתבר כי הרחבה זו היא אוניברסלית - כשם שחצר יכולה להוות הרחבה של ידה של האישה לעניין גט, כך היא גם יכולה לשמש כידו של הגונב נפש; הפסוק שחידש את הדין הראשון חידש בעצם עיקרון, המאפשר גם את הדין השני. אך אם התורה מציגה קניין חדש (שאינו דומה לחלוטין לידו של אדם), אין זה ודאי שהקניין הזה רלוונטי בכל תחומי ההלכה; העובדה שדי בחצר למתן גט אינה אומרת בהכרח שדי בה לחייב חוטף.

שאלה דומה עולה בסוגיה בבבא מציעא דף י ע"ב, הדנה אם חצר נחשבת כיד לעניין קניין מציאה. הרחבת דין חצר לקניין מציאה תלויה אף היא בהבנת הגדר של חצר משום יד.