דילוג לתוכן העיקרי

בהר | אונאת דברים

קובץ טקסט

"ולא תונו איש את עמיתו ויראת מא-להיך, כי אני ה' א-להיכם" (כ"ה, ז).

רש"י על אתר מסביר בעקבות חז"ל:

"כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו, לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר: מי יודע אם נתכוונתי לרעה? לכך נאמר 'ויראת מא-להיך' - היודע מחשבות הוא יודע".

בעל ספר החינוך סבור אף הוא שפסוק זה נוגע לאונאת דברים, וכדרכו הוא מסביר מה כלול באיסור זה:

"מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בענין זה, שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, והפליגו בדבר עד שאמרו, שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים. וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חירוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאד ללב הבריות. והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון... ולא יהיה באפשר לכתוב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה..." (מצווה של"ח).

לאחר שפירט כמה מדיני המצווה, מציין ספר החינוך על מי מוטלת מצווה זו ומה עונשו של העובר עליה, כפי שהוא עושה בכל המצוות. ברם, בדרך כלל דבריו של ספר החינוך מסתיימים בנקודה זו, ואילו בעניין אונאת דברים בחר החינוך להוסיף כמה פסקאות, שחשיבותן מרובה ביותר:

"ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חברו בדברים הרעים, שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים.

ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו, וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם.

ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חברו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו, אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו.

ואולם, יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך, שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה (שבת פח:): הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' ".

מדברי ספר החינוך עולה יסוד מרכזי בתפיסת התורה את האדם: התורה אינה מתעלמת מן הנטיות הטבעיות של בני האדם, ואינה קוראת לאדם לכבוש ולדכא את רגשותיו כדי לקיים את דבריה. התורה יודעת, למשל, שקשה לאדם שמעליבים אותו להתייחס לכך בשוויון נפש ולא להגיב, ולכן היא איננה מנחה אדם כזה להבליג, אלא ממליצה לו לא להגיע למצבים כאלו, ומנחה אותו כיצד ראוי לו להגיב במקרה שנקלע אליהם בכל זאת.

ישנה כמובן מידת חסידות בכך שאדם שומע חרפתו ואינו משיב, אולם התורה אינה מכריחה את האדם לנהוג בדרך זו, אלא מתחשבת בצרכיו הטבעיים. יתרה מזו, גם לגבי אותם חסידים לא נאמר שאינם חשים כעס. הכעס במצב כזה הוא נטייה אנושית טבעית. אותם חסידים רק כובשים את כעסם ואינם משיבים.

בהקשר זה ידועים דבריו של ר' מנחם מנדל מקוצק על הפסוק "ואנשי קֹדש תהיון לי" (שמות כ"ב, ל): אין הקב"ה חפץ במלאכים נטולי תאוות ויצרים, כאלה יש לו די והותר; הקב"ה רוצה שנהיה אנשים - יצורים קרוצי חומר ובעלי תאוות, אבל "אנשי קֹדש" - המצליחים לגבור על יצרם ולהפנות את נטיותיהם לכיוון של קדושה וטהרה.


השיחה סוכמה ע"י זאב פרימר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)