אהבת ד' | 2

בפעם הקודמת הצגנו התבוננות באהבת ד', ומכיוון שלעולם אין די באהבת ה' בחרתי להוסיף התבוננות נוספת.

במקומות רבים אנו מכנים את הקב"ה "אבינו". די שנתבונן מעט בתואר זה על מנת לעורר בנו גישה שונה לחלוטין ל"חזרה בתשובה", "ימים נוראים" וכו'. תארו לעצמכם ילד תיכוניסט שיוצא לטיול, וכמנהג הילדים שוכח את הוריו. הוא לא מודיע לאן הוא הולך, מתי הוא חוזר וכמובן שתוך כדי הטיול הוא בכלל לא עונה לפלאפון ("מה אני אעשה?! נגמרה הבטרייה!"). במקרה כזה, מי יותר לחוץ? הבן או הוריו?

במשך השנה, הרבה פעמים אנחנו הולכים לטיול ושוכחים את אבא שלנו. אנחנו לא מתקשרים, לא מודיעים מתי נחזור, פשוט מתרחקים. אלא, שאז מגיע ראש השנה, ומשהו בנו מתעורר לחזור הביתה, אולי קצת הגזמנו? אולי התרחקנו כבר יותר מידי? בנקודה הזו, אנו הרבה פעמים מתבלבלים ואומרים לעצמנו: "בטח לא נצליח להשתפר!", ו"מה כבר יכול להשתנות השנה?!". אבל, אנחנו צריכים להיזכר בכינוי "אבינו" ולשאול מי יותר 'לחוץ' אנחנו או הקב"ה. התשובה המפתיעה (אם באמת נאמין למה שכתוב בסידור – "אבינו אב הרחמן", "מי כמכה אב הרחמים", "אבינו מלכנו" ועוד) שדווקא לקדוש ברוך הוא יותר משמעותי ודחוף, שדווקא ד' כביכול שואל את עצמו בדאגה "מה יהיה, מתי הוא יחזור?". אנחנו אומרים בתפילה בכל מיני צורות שבורא העולם הוא אבא שלנו. תגידו אתם איך מרגישים כלפי הילדים שלכם, אפילו כשהם מתנהגים לא יפה. האם אתם לא אוהבים אותם עד כלות הנפש?!

דומה, שהתבוננות שכזו יוצרת חשק ואמונה בתשובה. כמו כן, נראה שהתבוננות כזו מחדשת את הזיקה ואת האהבה לקדוש ברוך הוא שמחכה לנו כל כך. למעשה, כל ההתבוננויות הללו מכוונות אותנו לאהבת ד' מסוג אחד המכונה בראשונים "אהבה מחמת עצמו". במילים אחרות, אדם מתבונן בעצם באהבת ד' אותו, ומתוך כך מתעורר גם הוא לאהוב את ד'.

אמנם לא הזכרנו זאת עד עכשיו, אבל בוודאי שכאשר אדם מתבונן בחייו באופן מעמיק, על משפחתו, מעמדו בחברה, השפע הרב שסובב אותו (והרוב המוחלט של אנשי זמנינו, בוודאי מי שיש לו את היכולת לקרוא דברי תורה בבית מדרש הוירטואלי, משופע בכל טוב, למרות שיתכן שהוא היה שמח לקבל יותר), עצם היותו יהודי וכו' הוא יכול לקבל הרבה חומר בערה לאהבת ד'.

בנוסף לסוגי אהבת ד' שראינו, ישנה אהבה גבוהה יותר, המכונה בראשונים "אהבת הדומים". על אהבה זו נדבר בפעם הבאה.