אגדת רב אדא | 3

אגדות הש"ס

שיעור מספר 9

אגדת רב אדא חלק ג'

א. הקדמה

בשיעור הקודם עסקנו בקשר שבין אגדת רב אדא והדיון ההלכתי הצמוד לו מלפניו, שעסק בתחרות במסחר ובהטבות המיוחדות לתלמידי חכמים. ראינו שביחס לדיון זה אגדת רב אדא מכילה מסר שקורא לזהירות ולרגישות בעת יישומה של התקנה המעניקה הטבות במסחר לתלמידי חכמים.

ברם, בחינת כל הקטע התלמודי על המשנה שבדף כ' ע"ב מעלה כי קיימות זיקות מעניינות בין אגדת רב אדא לבין החלק הקודם של הסוגיה, העוסק בהקמת מערכת חינוך ותחרות במקצוע החינוך: בדף כ"א ע"א מופיעות שתי מחלוקות בין רבא ורב דימי מנהרדעא, שהם דמויות מרכזיות בחלק הראשון של אגדת רב אדא; רב דימי מנהרדעא אינו דמות נפוצה בתלמוד[1], והופעתו יחד עם רבא הן במחלוקות אלה והן באגדה מפנה את תשומת ליבנו לקשר שבין שני חלקים אלה של הסוגיה, כפי שנראה בהמשך. בכל מקרה, הזיקה לחלק זה של הסוגיה ההלכתית מפתיעה יותר, היות שאינו צמוד לאגדת רב אדא.

ב. המחלוקת הראשונה בין רבא לבין רב דימי מנהדרעא

ואמר רבא: האי מקרי ינוקי דגריס ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה לא מסלקינן ליה דילמא אתי לאיתרשולי.

רב דימי מנהרדעא אמר: כל שכן דגריס טפי, קנאת סופרים תרבה חכמה[2].

רבא טוען שאין למנות מלמד תינוקות חדש תחת הישן על סמך הצטיינות של האחרון בגירסה, ('דגריס טפי') כלומר בשינון וידע, מפני שמינוי על רקע כזה עלול לגרום גאווה אצל המלמד החדש, שתוביל לרשלנות. מכך יכול לנבוע למעשה דיכוי מסויים של התחרותיות בין החכמים: אם המלמדים לא ימונו על רקע הצטיינות בגירסה, לא יהיה אינטרס למלמדים להשקיע בכך, וכך רמת המלמדים עלולה להתדרדר. ואכן, רב דימי חולק על רבא וסובר שיש למנות את המלמד המצטיין, כיון שתחרותיות כזו, 'קנאת סופרים', תגרום לכך שמקומו של המלמד לא יהיה מובטח, ועל מנת לשמור על משרתו יהיה עליו לשמור על רמה גבוהה. זווית ראיה נוספת שקיימת במחלוקת היא שרב דימי מעודד כניסת כוחות חדשים מבחוץ, כגורם שיכול לשפר את המערכת, ואילו בדברי רבא משתקף הרצון לשמירה על הקבוצה הקיימת.

באגדת רב אדא ראינו עימות דומה. מבית מדרשו של רבא, שאולי אינו מעודד הכנסת כוחות חדשים מבחוץ, יצא רב אדא. רבא, במחלוקת עם רב דימי, ראה לנגד עיניו את טובת לימוד התורה, ופחד מהתרשלות החכמים שימונו בשל איכותם, שעולה על הקיימים, כיוון שהאיכות עלולה להוביל ליוהרא. אך רב אדא קלט רק את המסר החיצוני - השארת המעגל המצומצם והתנגדות לכוחות חדשים. מתוך כך הוא הגיע לגאווה ולתחרותיות, בנסיון להגן על 'חבורתו' של רבא ולהילחם נגד אלה שמחוץ ל'חבורה' זו. בכך מצביעה האגדה על הסכנה שיש להישמר ממנה אם מאמצים את תפיסת רבא: חוסר עידוד לקבלת כוחות חדשים מבחוץ עלול ליצור, מפאת פרשנות מעוותת, אצל תלמידים מסויימים, בדיוק את הנזק שהוא אמור למנוע - גאווה שפוגעת בלומדים וממילא בלימוד.

גם בעמדתו של רב דימי קיימת בעייתיות, שכן תחרות חיובית, קנאת סופרים, עלולה גם היא להתדרדר, אצל תלמידים שאינם נשמרים כראוי, לתחרות במובן השלילי. על סכנה זו מצביעה האגדה בהראותה כיצד עלולה להראות במצבים מסוימים תחרותיות בין התלמידים או החכמים, מעין התחרות במסחר.

ג. המחלוקת השנייה בין רבא לבין רב דימי מנהדרעא

ואמר רבא: הני תרי מקרי דרדקי חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס, מותבינן ההוא דגריס ולא דייק, שבשתא ממילא נפקא.

רב דימי מנהרדעא אמר: מותבינן דדייק ולא גריס, שבשתא כיון דעל על[3].

כאן מביא רב דימי (או הגמרא) אגדה קצרה הממחישה את דעתו:

דכתיב: "כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום" (מלכים א', פרק י"א, פסוק ט"ז). כי אתא לקמיה דדוד א"ל מאי טעמא עבדת הכי?

א"ל דכתיב "תמחה את זְכָר עמלק".

והא אנן זֵכֶר קרינן,

א"ל אנא זְכָר אקריון.

אזל שייליה לרביה[4]. אמר ליה היאך אקריתן?

א"ל זְכָר.

שקל ספסירא למקטליה.

א"ל אמאי?

א"ל דכתיב "ארור עושה מלאכת ה' רמיה".

א"ל שבקיה לההוא גברא דליקום בארור.

א"ל כתיב "וארור מונע חרבו מדם".

איכא דאמרי קטליה, ואיכא דאמרי לא קטליה[5].

אגדה זו הינה מדרש על הפסוקים ממלכים א' פרק י"א, ובייחוד פסוק ט"ז, שמספר שיואב הכרית את כל הזכרים באדום:

(יד) וַיָּקֶם ה' שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא בֶּאֱדוֹם:

(טו) וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם:

(טז) כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם:

(יז) וַיִּבְרַח אֲדַד הוּא וַאֲנָשִׁים אֲדֹמִיִּים מֵעַבְדֵי אָבִיו אִתּוֹ לָבוֹא מִצְרָיִם וַהֲדַד נַעַר קָטָן:

(יח) וַיָּקֻמוּ מִמִּדְיָן וַיָּבֹאוּ פָּארָן וַיִּקְחוּ אֲנָשִׁים עִמָּם מִפָּארָן וַיָּבֹאוּ מִצְרַיִם אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן לוֹ בַיִת וְלֶחֶם אָמַר לוֹ וְאֶרֶץ נָתַן לוֹ:...

(כא) וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי שָׁכַב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וְכִי מֵת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא וַיֹּאמֶר הֲדַד אֶל פַּרְעֹה שַׁלְּחֵנִי וְאֵלֵךְ אֶל אַרְצִי:

 הפסוקים כשלעצמם טעונים ביאור - לא ברור מהם לחלוטין על איזה רקע יואב הכרית כל זכר באדום, ופער זה מנסה המדרש למלא.

באגדה מסופר שדוד שואל את יואב "מאי טעמא עבדת הכי" (מדוע עשית כך), וניתן לפרש את השאלה בשני כיוונים אפשריים:

א. "מדוע הרגת את זכרי אדום"? לכאורה, זוהי קריאה הפשוטה, שכן זהו הקושי בפסוקים עצמם, שכאמור לא מופיע בהם כל רקע להרג כזה באדום.

ב. "מדוע הרגת רק את זכרי אדום, ולא את הנקבות"? כך, למשל, פירש רש"י, ד"ה 'מאי טעמא עבדת הכי'. ההצדקה העיקרית לפירוש זה היא מהמשך האגדה. יואב בתשובתו עושה קישור ומעבר בין עמלק לבין אדום, כיוון שעמלק הוא אכן מזרעו של אדום (עמלק הוא נכדו של עשו; עיינו בראשית, פרק ל"ו, פסוק י"ב). על פי אפשרות זו, יואב (בעקבות רבו) מתרשל במצות מחיית עמלק, וזהו, כידוע מסיפור שאול, חטא חמור. דוד, על פי פירוש זה, מוכיח את יואב על ההתרשלות ב'מחיית עמלק'. היתרון בפירוש זה הוא שהמשפט שבו יואב חותם את דבריו, 'וארור מונע חרבו מדם', מקבל כעת משמעות כפולה: הוא מופנה באופן פשוט כלפי העתיד, במובן שמחייב אותו להעניש בחרבו את המלמד שלא דייק. הדם הוא דם המלמד, בעיקר לפי 'איכא דאמרי קטליה'. במשמעות נוספת הוא מופנה כהערכה למה שאירע בעבר, שהוא מנע, בשל חוסר הדיוק בלימוד, את חרבו מדם הנקבות של אדום.

ברם, המעבר בין עמלק לבין עשיו אינו פשוט כלל, מכיוון שעל פי התורה, לגבי אדום לא קיים ציווי קבוע של הכרתה, בניגוד לעמלק. ההיפך הוא הנכון: לגבי אדום המצב הקבוע הוא: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא..." (דברים, פרק כ"ג, פסוק ח'). לפי הפירוש הראשון, זהו בדיוק הקושי שמבטא דוד בשאלתו - כיצד עשית את המעבר בין עמלק לבין אדום? בנוסף לכך, סקירת דמויותיהם של דוד ויואב בתנ"ך מראה כי ברוב השיחות ביניהם דוד שואל/מוכיח את יואב על הרג מיותר. כך עולה גם מלשון השאלה: "מאי טעמא עבדת הכי" - השאלה היא על פעולה חיובית שהתבצעה, כלומר למה הרגת אותם, ולא "למה לא הרגת את כולם". למרות טיעונים אלה, בחרו הפרשנים, ובראשם, כאמור, רש"י על הסוגיה, בפירוש השני. הפירוש השני מקבל חיזוק גם משאלתו השנייה של דוד, שלכאורה מקבל בטבעיות את ציטוט הפסוק מפרשת עמלק לגבי אדום, ורק שואל על קריאתו של יואב את הפסוק - יואב קורא זְכָר, ולכן מכרית את הזכרים. אך הקריאה הנכונה (וכך על פי המסורה) היא זֵכֶר, ואם כן יש להרוג גם את הנקבות. האפשרות היחידה להבין את הפירוש הראשון היא לנתק בין שתי השאלות של דוד: דוד שואל קודם "מדוע הרגת את זכרי אדום", ויואב עונה תשובה כפולה: ראשית, אדום הוא עמלק; שנית, כתוב "תמחה את זְכָר עמלק". כעת דוד שואל: 'ליטעמיך' (על פי שיטתך), היית צריך להרוג את כולם. אך יש להודות שפרשנות זו, המנתקת בין שאלות דוד ולא רואה בהן רצף אחד, אינה פשוטה כלל, וזוהי מן הסתם הסיבה העיקרית שבגללה בחרו הפרשנים באפשרות השנייה[6]. מכל מקום, נראה שיש יתרונות וחסרונות לכל פירוש, והסיפור סובל את שניהם.

מתשובתו של יואב מתברר, כאמור, שמעשהו מבוסס על קריאה לא-מדוייקת של הפסוק "תמחה את זכר עמלק". כך מוכחת עמדתו של רב דימי: "שבשתא כיון דעל על" - שיבוש שנכנס בעקבות אי-דיוק של המלמד ('לא דייק') חודר ומשפיע, ועלול להביא להשלכות כה חמורות, שעל המלמד שהתרשל נגזרה מיתה.

ד.הקשר בין חלקי הסוגיה

ההקבלה בין יואב לבין רב אדא

כעת נשוב לקשר שבין אגדת רב אדא לבין המחלוקות בין רב לרב דימי ואגדת יואב. אין דרך להכריע בוודאות מה קדם למה, המחלוקת בין רבא לרב דימי ואגדת יואב, או אגדת רב אדא שחותמת את הסוגיה כולה, ואפשר ששני הקטעים עוצבו ונערכו בסוגיה יחד מתוך כוונה מודעת ליצור זיקה ביניהם. כך או כך, ברור שקיימת ביניהם זיקה תמאטית משמעותית: המחלוקת בין רבא לרב דימי היא האם עדיף זה ש'גריס טפי', כפי שסובר רבא, או זה ש'דייק טפי', כפי שטוען רב דימי. קשה בהקשר זה שלא להיזכר ברב אדא, שהוא ללא ספק 'גריס טפי', כפי שאנו למדים מהסיפור עם רב נחמן בר יצחק, שבו רב אדא משמש כ'תנא' שלו. אך, כפי שראינו, אותו רב אדא אינו 'דייק טפי', אלא לוקח את דעותיו והוראותיו של רבא לכיוונים מאד לא מדויקים. אכן, מדעת רבא במחלוקת לעיל אנו רואים מדוע רב אדא, ש'גריס טפי', הוא תלמידו. האגדה על רב אדא מחזקת את עמדתו של רב דימי נגד סוג תלמיד כזה, שהרי מתברר בה לאן הוביל את רב אדא היותו 'גריס טפי' אך לא 'דייק טפי' (ואולי היה זה בעקבות מעשה זה, ונסיונו האישי המר, שגיבש רב דימי את עמדתו שעדיף 'דייק טפי').

לא בכדי מובאת בהקשר למחלוקת הנ"ל דווקא האגדה המספרת על דוד ויואב. ראשית, נזכר בדמותו של יואב בן צרויה, כפי שהיא מוכרת לנו מספר שמואל. זהו קרובו של דוד, חם המזג, שמוכן להרוג מיד כדי להגן על חייו או כבודו של דוד (כאחיו אבישי - לשניהם מתייחס דוד ב'חדא מחתא' כ'בני צרויה' כאשר הוא מבקר תכונה זו[7]). לעיתים קורה שהם רוצים לפגוע במישהו בשם ההגנה על כבוד דוד, כאשר דוד עצמו אינו מעוניין בפגיעה זו כגון בשאול (שמואל א', פרק כ"ו) או בשמעי בן גרא (שמואל ב', פרק ט"ז); אך לפעמים מדובר בכבודם שלהם, כגון בהריגת אבנר בן נר (שמואל ב', פרק ג') ועמשא בן יתר (שמואל ב', פרק כ'). ניתן להבחין, אם כן, בדמיון בין יחסי דוד-יואב ויחסי רבא-רב אדא. הקבלה נוספת ביחסים אלו יכולה להיות לגבי מיתתם של רב אדא ושל יואב: דוד מצווה על שלמה לגבי יואב "ולא תוריד את שיבתו בשלום שאול" (מלכים א', פרק א', פסוק ה') כלומר לכל הפחות לגרום בעקיפין למותו של יואב[8]; ורבא סובר שהוא גרם למותו של רב אדא ("ורבא אמר: אנא ענישתיה...").[9]אמנם אין זהות חד-ערכית בין הסיפורים, שהרי יואב אינו הדוגמא לזה ש'גריס ולא דייק', אלא רבו[10], שאכן מתחייב מיתה בעקבות חוסר הדיוק שעובר בפועל ליואב. מכל מקום, הקשר לרב אדא ודמותו הבעייתית ברור[11].

הבאת הפסוק מעמוס ביחס לרב אדא

הקשר בין האגדות מתחזק ביתר שאת בעיון בפסוק שמצטט יואב לרבו. הפסוק לקוח מירמיה, פרק מ"ח, פסוק י'. פרק זה כולו הוא נבואת פורענות על מואב, ובה קריאה לאויבים המכים את מואב לעשות את מלאכתם (שהיא מלאכת ה') נאמנה:

(א) לְמוֹאָב כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת...

(ז) כִּי יַעַן בִּטְחֵךְ בְּמַעֲשַׂיִךְ וּבְאוֹצְרוֹתַיִךְ גַּם אַתְּ תִּלָּכֵדִי וְיָצָא כְמוֹשׁ בַּגּוֹלָה כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּיו:

(ח) וְיָבֹא שֹׁדֵד אֶל כָּל עִיר וְעִיר לֹא תִמָּלֵט וְאָבַד הָעֵמֶק וְנִשְׁמַד הַמִּישֹׁר אֲשֶׁר אָמַר ה':

 (ט) תְּנוּ צִיץ לְמוֹאָב כִּי נָצֹא תֵּצֵא וְעָרֶיהָ לְשַׁמָּה תִהְיֶינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן:

(י) אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם:...

באגדת יואב, פסוק י' נקרא על רבו של יואב (שמסמל אולי את רב אדא), שעקב אי-דיוקו טעה יואב ביחסו לאדום ובמלחמתו בהם. כעת מתבהרים דבריו של רב יוסף, באגדת רב אדא, שהתקשינו בהם בעבר: רב יוסף קורא על רב אדא דווקא את הפסוק "על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו עצמות מלך אדום לשיד", וכעת הסיבה לכך ברורה - בדומה לפשעו של מואב על פי הפסוק בעמוס, אף רבו של יואב גרם לפגיעה באדום; יתר על כן: יואב קרא על רבו את פסוק הפורענות (מירמיה) שנאמר כלפי מואב בשל הפגיעה באדום, ואף על רב אדא קוראים פסוק פורענות שנאמר על מואב עקב פגיעה באדום (הפסוק בעמוס)[12]. כך נוצרת זיקה בין רב אדא, באגדה שבסוף הסוגיה, לרבו של יואב, שגרם לפגיעה באדום על ידי חוסר דיוקו.

מן הניתוח הנ"ל עולה כי אגדת רב אדא קשורה לקטע בסוגיה העוסק בחינוך, אגב אזכור שמות זהים של חכמים (רבא ורב דימי מנהרדעא). נוסף על כך, קיימות זיקות תמאטיות בין אגדת רב אדא לבין המחלוקות בין רבא לרב דימי והאגדה הקצרה הצמודה להן: שתיהן עוסקות ביחסי רב ותלמיד, תחרות בין תלמידים, ושיבושים הנוגעים לדיני נפשות, הנובעים מאי-דיוק של תלמיד בתלמודו או בדברי רבו, בין אם הדבר נעשה בטעות או במתכוון.

ה.תרומת הזיקות בין חלקי הסוגיה לקריאתה

חשיפת הזיקה בין חלקי הסוגיה הנ"ל תורמת זוויות ראיה חדשות לחלקיה השונים של הסוגיה. לגבי קריאת אגדת רב אדא, לאור זיקה זו מודגש ומואר מסר חשוב באגדה, נוסף על המסר לגבי ההקלות במסחר לחכמים: מחלוקת רבא ורב דימי מפנה את תשומת לב לאישיותו ה'גריס ולא דייק' של רב אדא. פן זה באישיותו מהווה מפתח למעשיו המתוארים באגדה: היותו 'גריס' גורמת לו גאווה, והיותו 'לא דייק' מתבטא בסטייה משליחותו של רבא ונטילת סמכותו באופן שחורג מכוונת רבו, על תוצאותיה החמורות. האגדה מהווה גם דוגמה לכך שלא תמיד ניתן לתקן את ה'שבשתא'. המודל של יואב ודוד מאיר את מערכת היחסים הבעייתית, המתוארת באגדה, בין רבא לרב אדא.

לאידך גיסא, כאשר קוראים את מחלוקות רבא ורב דימי לאור האגדה מתחדדות הדעות, במיוחד דעת רב דימי, שהאגדה מהווה, במידה מסויימת, הדגמה של דבריו. האגדה מוסיפה לסוגיה, שעוסקת בחינוך, מסר חשוב: נדרשת ערנות רבה והשגחה קפדנית של הרב על תלמידיו. אף אם מדובר בתלמידים טובים, על הרב להקפיד היטב שהם אכן הולכים בדרכו, ולא סוטים ממנה תוך ניצול מעמדם לפגיעה באחרים. רב אדא לקח את הוראותיו של רבא ואת האווירה שיצר לכיוונים שליליים, תוך זלזול בתלמידי חכמים אחרים עד כדי פגיעה קשה בכבודם או בפרנסתם.

מסר נוסף, העולה מכל חלקי האגדה, הוא החובה להקפיד על כבוד תלמידי-חכמים. כל הטענות נגד רב אדא, המסבירות את מותו, מבוססות על פגיעה שלו, בצורה זו או אחרת, בכבוד החכמים. גם מסר זה שייך לסוגיה העוסקת בהקמת מערכת חינוך.

לסיכום, קיימות כאן זיקות מסוגים שונים ובמעגלים שונים בין האגדה לבין ההלכה. אגדת רב אדא קשורה לחלק ההלכתי שצמוד אליה, העוסק בהטבות כלכליות לחכמים, ומעבירה מסר מוסרי שמעמיד באור מורכב את הדין שבחלק זה, כפי שראינו בשיעור הקודם. מאידך גיסא, מקיימת האגדה יחסי גומלין, באמצעות זיקות מילוליות ותימאטיות, אף עם חלק אחר בסוגיה, החלק העוסק בחינוך, יחסי רב ותלמיד, תחרות בין חכמים וכבודם של החכמים, וכך מוארות בחלקיה השונים של הסוגיה פנים רעיוניות חדשות, כפי שהראינו.