דילוג לתוכן העיקרי

אגדת רב אדא | 2

קובץ טקסט

א. הקדמה

בשיעור הקודם ניתחנו את החלק הראשון של אגדת רב אדא בר אבא: המפגש בין רב אדא לרב דימי מנהרדעא, שכתוצאה ממנו נפגע כבודו של רב דימי והוא (רב דימי) מאבד את פרנסתו. לאחר שרב דימי מתלונן על עלבונו לפני רב יוסף, רב יוסף משיב לו שהקב"ה יתבע את עלבונו בקרוב ('מאן דלא שהייה לאוניתא דמלכא דאדום לא נשהייה לאוניתיך'). ואכן, מיד מסופר שרב אדא מת. הניתוח הספרותי הראה כי בסיפור, שהתחיל לכאורה בהקשר שנידון בסוגיה - ענייני מסחר והתקנה להעניק הטבות כלכליות לחכמים כדי לתמוך בתלמודם - קיים גם מוקד אחר, לא פחות מרכזי: יחסי אנוש בין תלמידי חכמים, כאשר קיימת מחלוקת עקרונית על שיטות לימוד. ראינו שרב אדא, תלמידו של רבא, מפר, ככל הנראה, את האיזון העדין שקיים בין מחלוקת לשם שמים ומלחמתה של תורה לבין מחלוקת אישית, ופוגע בכבודו ובפרנסתו של רב דימי. כעת נדון בהמשך האגדה, שעוסקת במבט רחב יותר על רב אדא ואישיותו.

ב. ניתוח חלק ב' של הסיפור - הסברים שונים לעונשו של רב אדא (שורות 16-20)

חלק ב' של הסיפור

16. רב יוסף אמר: אנא ענישתיה דאנא לטייתיה

17. רב דימי מנהרדעא אמר: אנא ענישתיה דאפסיד גרוגרות דידי

18. אביי אמר: אנא ענישתיה דאמר להו לרבנן אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלו בשרא [שמינא] בי רבא

19. ורבא אמר: אנא ענישתיה [דכי הוה אזיל לבי טבחא למשקל אומצא] אמר להו לטבחי אנא שקילנא בישרא מיקמי שמעיה דרבא דאנא עדיפנא מיניה

20. רב נחמן בר יצחק אמר: אנא ענישתיה....[1]

 

 

דמותו הבעייתית של רב אדא

בחלק זה שורת מימרות של אמוראים, רובם דמויות שהופיעו בסיפור עד כה, שמייחסים לעצמם את ענישתו של רב אדא[2]. ריבוי המימרות והמעשים הבעייתיים המיוחסים בהן לרב אדא, תורמים תרומה חשובה להבנת עונשו החמור. מהכרזות האמוראים מתברר שהעימות עם רב דימי לא היה מקרה בודד שגרם למותו. הייתה, כך מתברר, סדרה שלימה של מעשים מצד רב אדא, שמצטרפים למה שנראה כדפוס התנהגותי קבוע, שבשלו נגזרה עליו מיתה. הויכוח בין האמוראים הוא, לאמיתו של דבר, מה היה 'הקש ששבר את גב הגמל'. מחיבור הסיפורים יחד עולה תמונה בעייתית של אישיות והתנהגות שניתן לקשור אותה, על דרך המליצה, ל"קנאה תאווה וכבוד" ש'מוציאים את האדם מן העולם'[3] - קנאות לחבורתו של רבא, שהביאו את רב אדא לזלזול בחכמים אחרים, רובם גדולים ממנו. כך מוארים באור חדש לא רק שאלת מותו של רב אדא, אלא גם היחס העוין שזכה לו רב דימי: מסתבר שרב דימי אינו חריג, אלא זוהי דרך התנהגות שכיחה אצל רב אדא, ורב דימי הוא רק 'קרבן' נוסף להתנהגות זו.

רשימת הטענות המופיעות בקטע זה נגד רב אדא שופכת אור מעניין גם על דברי רב יוסף בקטע הקודם, שקשרו את מעשהו של רב אדא וגורלו לפסוק א' מעמוס פרק ב': 'על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו...'. אם נמנה את הטענות נגלה כי מדובר בארבעה אירועים בהם חטא רב אדא: רב דימי והגרוגרות[4]: הפגיעה באביי, דחיקת שמשו של רבא והתקרית עם רב נחמן בר יצחק. הויכוח בין האמוראים קשור בשאלה איזה חטא הוא האחרון (ה'רביעי'), שעליו, למעשה, נחתם דינו של רב אדא. זוהי בדיוק משמעות הפסוק שמביא רב יוסף, שתולה את הענישה החמורה בחטא רביעי בסדרת חטאים[5]. אולם, עדיין לא ברור מדוע מכל הפסוקים הרבים בספר עמוס העוסקים בחטא רביעי בסדרת חטאים[6], נבחר דווקא פסוק זה.

משמעות וחשיבות העימות עם שמשו של רבא

לעניין הטענות כשלעצמן, מעניין שבניסוחן של הטענות השונות כנגד רב אדא בולט מאד מקומם של פרטים ודימויים ששייכים לענייני אכילה ובשר: בטענתו של אביי מופיע רב אדא כמזלזל באביי ומעדיף את רבא ע"י שימוש בדימוי מעולם הבשר: 'אדמגרמיתו[7] בי אביי תו אכלו בישרא שמינא בי רבא'. טענתו של רבא קשורה אף היא לבשר - מי קודם בקבלת בשר באיטליז, רב אדא או שמשו של רבא. העימות בין רב אדא לשמשו של רבא מזכיר עימות דומה שמופיע במסכת קידושין (ע' ע"א):

ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא. אמר להו: הבו לי בישרא. אמרו ליה: נטר עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל, וניתיב לך. אמר? מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי[8]...

ההקבלה בין הסיפורים מחזקת את התחושה שרב אדא אינו פוגע רק בכבודו של שמשו של רבא, אלא ברבא עצמו. נראה שהשימוש בחלק מהטענות של רב אדא בדימויים שלקוחים מעולם הבשר קשור בתחרותיות שמיוצגת על ידי דמותו, שיש בה כנראה צדדים שאינם ראויים לתלמיד חכם במעמדו, ומקומם יותר בשוק הבשר.

מעניין לציין שגם המעשה שהבאנו ממסכת קידושין מוצג כעימות בין חברי שני בתי המדרש, נהרדעא ופומבדיתא (שנציגו כאן הוא מייסדו, רב יהודה, שכלפיו מופנה זלזול ע"י תלמיד מנהרדעא). בכך מתחזקת הטענה שנטענה לעיל על המתח בין שני בתי המדרש הללו, שבאופן אידאלי הוא מייצג מתח בריא של מחלוקת לשם שמיים והגדלת תורה והאדרתה, אך אצל תלמידים מסויימים הוא הופך למריבה וזלזול.

לטענתו של רבא נגד רב אדא יש בסיפור תפקיד נוסף, חשוב ביותר, מעבר למוטיב הבשר: דבריו של רבא נגד תלמידו מתפקדים בסיפור כהבהרה של המספר שרב אדא לא פעל במעשים שיוחסו לו כשליחו או נציגו של רבא, גם אם לפעמים הוא רצה ליצור את הרושם הזה, כגון בסיפור עם רב דימי. מסר זה מחודד על ידי הצגת עימות שהתקיים בין רב אדא לבין שליח אמיתי של רבא, השמש; מעימות זה מתברר שמעשי רב אדא אינם רק בגדר מלחמתה של תורה או הגנה על תלמודו של רבו. כאשר הסיפור שם את רבא בשורה אחת עם הטיעונים האחרים, הוא למעשה מנקה אותו מאחריות למעשי רב אדא, שהרי לא יתכן שאם הוא שותף ל'פשע' שהוא ישמש בעמדת שופט, בכפיפה אחת עם רב דימי הנפגע.

אמנם, יש לציין שדבריו של רבא כנגד רב אדא מצמצמים, באגדה כמכלול, את משקלם של ההבדלים בדגשי הלימוד בין בתי המדרש כעומדים בבסיס העימות, שהרי כאן פונה רב אדא כנגד רבא רבו. מאידך גיסא, גם בחלק ב' יש ביטוי לעימותים על רקע הלימוד, כפי שיוצא מטענת אביי (ש' 18), ועמדנו כבר לעיל על ההקבלה לסיפור בקידושין שגם ממנו עולה עניין העימות בין שיטות הלימוד. אכן, נראה שהתמונה מורכבת, ויש לדייק יותר, אפוא, בהבנת התנהלותו של רב אדא. טענת רבא מלמדת שהמחלוקות בין החכמים ושיטות הלימוד, היא רק חלק ממניעיו של רב אדא לזלזל ברב דימי. הגורם המשמעותי יותר, שמשותף לכל הטענות כנגד רב אדא, הוא אישיותו הבעייתית של רב אדא, שממנה נגזרת התנהגותו הבלתי-מכבדת כלפי חכמים, החל מרב דימי וכלה ברבא עצמו.

ג. ניתוח חלק ג' של הסיפור: סיפור רב אדא ורב נחמן בר יצחק (שורות 21-29)

חלק ג' של הסיפור

21. דרב נחמן בר יצחק ריש כלה הוה

22. כל יומא מיקמי דניעול לכלה מרהיט בהדיה רב אדא בר אבא לשמעתיה והדר עייל לכלה

23. ההוא יומא נקטוה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרב אדא בר אבא משום דלא הוו בסיומא

24. אמרו ליה אימא לן הני שמעתתא דמעשר בהמה היכי אמרינהו רבא

25. אמר להו הכי אמר רבא והכי אמר רבא

26. אדהכי נגה ליה [לרב נחמן בר יצחק] (ולא אתא רב אדא בר אבא)

27. אמרו ליה רבנן לרב נחמן בר יצחק קום דנגה לן למה יתיב מר

28. אמר להו יתיבנא וקא מנטרא לערסיה דרב אדא בר אבא

29. אדהכי נפק קלא דנח נפשיה דרב אדא בר אבא

30. ומסתברא דרב נחמן בר יצחק ענשיה[9]

הפגיעה בכבוד רב נחמן בר יצחק ומשתתפי שיעורו

בדומה לחלק א' של האגדה שניתחנו בשיעור שעבר, גם חלק ג' הוא סיפור שעומד בפני עצמו. במסגרת האגדה כאן חלק זה מופנה כלפי מרכז האגדה, כלומר, הוא מבאר ומרחיב את טענת רב נחמן בר יצחק שנטענה בחלק ב' של האגדה, שהוא שגרם לעונשו של רב אדא. בחלק זה מסופר שרב אדא, שהיה אמור לסייע לרב נחמן בר יצחק להתכונן לשיעורו ב'כלה'[10], התעכב. כך נגרם לרב נחמן בר יצחק עיכוב באמירת השיעור, שכן הוא לא רצה לקום ולתת את השיעור ללא רב אדא, שהיה כנראה ה'תנא' שלו (תלמיד ששונה בעל פה את המשניות והברייתות וגורס אותן לפני החכם שנותן את השיעור). בשלב מסויים השומעים מעירים לרב נחמן בר יצחק על האיחור בהתחלת השיעור, איחור שגורם לרב נחמן בר יצחק ביזיון ולשומעי השיעור המתנה מרובה לשווא. סיבת העיכוב הייתה בקשת רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מרב אדא שיחזור למענם על שיעורו של רבא ב'שמעתתא דמעשר בהמה'.

כאן מופיע רב אדא בעמדה המוכרת לנו מחלקיה הקודמים של האגדה - העדפת כבודו של רבא (במקרה זה מדובר בהרצאת דבריו של רבא בפני תלמידים) על חשבון כבודו של אחרים. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שואלים על 'שמעתתא דמעשר בהמה'. בדומה לביטוי 'טפח ליה בסנדליה', שעסקנו בו לעיל, גם שיבוץ השאלה על 'שמעתתא דמעשר בהמה' בסיפורנו אינו מקרי. הוא מפנה אותנו לסוגיה במסכת בכורות (ס"א ע"א, פרק מעשר בהמה - סוף המסכת, זהו כנראה הדבר שמכונה בסיפורנו 'סיומא'), שבה נגלה את דברי רבא, העוסקים בהפרשת מעשר בהמה:

איתמר האומר לשלוחו צא ועשר עלי, רב פפי משמיה דרבא אמר: קרא לתשיעי עשירי - קדוש; ולאחד עשר עשירי - אינו קדוש. ורב פפא משמיה דרבא אמר: אפילו קרא לתשיעי עשירי - אינו קדוש, דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי...[11]

הסוגיה בבכורות עוסקת בהפרשת מעשר בהמה. אדם מינה שליח להפרשת מעשר בהמה, והשליח טעה: במקום לקרוא 'שם קדושת מעשר' לבהמה העשירית, כפי שמתבקש, הוא קרא לתשיעית 'קדוש'. הדעה השנייה, דעת רב פפא בשם רבא, אינה מתייחסת לגופה של קריאת שם מעשר על הבהמה הלא נכונה, אלא לעניי0ן השליחות; רב פפא טוען שמעשהו של שליח חל רק במקרה שהוא 'מתקן', כלומר עושה את שליחותו כראוי ולטובת השולח, ולא כאשר הוא 'מעוות', כלומר משנה משליחותו באופן שפועל לרעת השולח.

המקבילה הזו רומזת לאותה הבעיה בהתנהגותו של רב אדא, שהוזכרה לעיל: הוא מתנהג כשלוחו של רבא, אך הוא מעוות ואינו מתקן, כפי שבולט במיוחד בסיפור עם רב דימי. רב אדא מתואר שם כמנצל את מעמדו כדי לעשות מעשים כביכול בשם רבא, על מנת להגן עליו, מעשים שרבא לא ציוה ולא עלו על לבו. כך, מחזק הסיפור עם רב נחמן בר יצחק את עיצוב דמותו של רב אדא, כפי שעוצבה בחלקים הקודמים של האגדה, כדמות בעייתית המרוכזת בענייני כבוד, תוך פגיעה בכבודם של חכמים אחרים. הפעם הפגיעה היא ברב נחמן בר יצחק וכל שומעי שיעורו, כאשר רב אדא מעדיף להרצות בפני חכמים אחרים את שיעורו של רבא, על חשבון כבודו של רב נחמן בר יצחק ושומעי שיעורו שממתינים לו. מדובר באותה בעיה של פגיעה בכבודם של חכמים.

ד. ניתוח האגדה בהקשר הסוגיה

הפריווילגיות של תלמידי חכמים

לאחר שניתחנו את כל חלקי האגדה, נעמוד על היחס בין האגדה לבין הסוגיה ההלכתית בה היא משובצת. על פי הרצף, האגדה מופיעה בסוף הסוגיה העוסקת בתחרות במסחר. סוגיה זו מסיימת בתקנה שמבטיחה שמירה על זכויותיהם של הסוחרים המקומיים, על חשבון סוחרים נודדים שהגיעו מחוץ לעיר, כפי שהבאנו בראש השיעור הקודם (כ"ב ע"א):

אמר רב נחמן בר יצחק: ומודה רב הונא בריה דרב יהושע ברוכלין המחזירין בעיירות דלא מצי מעכב, דאמר מר: עזרא תקן להן לישראל שיהו רוכלין מחזירין בעיירות, כדי שיהו תכשיטין מצויין לבנות ישראל. והני מילי לאהדורי, אבל לאקבועי לא. ואי צורבא מרבנן הוא, אפילו לאקבועי נמי.

אמנם רוכלים יכולים למכור בעיר, בשל תקנת עזרא, אך מותר להם רק "לאהדורי" - להסתובב בעיר, ולא "לאקבועי" - הם אינם יכולים לקבוע חנות קבועה, מכיוון שזוהי זכות השמורה לבני העיר. בהקשר זה מוזכרת פריווילגיה מיוחדת לתלמידי חכמים: "ואי צורבא מרבנן הוא אפילו לאקבועי נמי". ומסביר רש"י (ד"ה ואי): "דטריד בגירסא ולא אורחיה לאהדורי"[12]. כלומר, מטרת התקנה היא לחסוך זמן לתלמידי חכמים, זמן שהוא יקר להם ללימוד התורה. מיד לאחר מכן מופיע, כאמור, מעשה המדגים את הדין הזה:

כי הא דרבא שרא להו לרב יאשיה ולרב עובדיה לאיקבועי דלא כהלכתא; מ"ט כיון דרבנן נינהו אתו ליטרדו מגירסייהו[13].

לאחר מכן מופיעים שני סיפורים נוספים ("הנהו דיקולאי", "הנהו עמוראי"), שאינם קשורים לתלמידי חכמים, אלא לדין הבסיסי של רוכלים הבאים מבחוץ, ומיד אחר כך מופיעה האגדה של רב אדא[14]. בפשטות, היא שובצה כאן אגב הקשר בינה לדיון בהקלות על תלמידי החכמים. אמנם, ההטבה שדובר עליה בהלכה לעיל היא האפשרות "לאקבועי", ואילו בסיפור עם רב דימי הפריווילגיה היא מרחיקת לכת יותר: "נקיט ליה שוקא" - כלומר, מאפשרים לחכם למכור את סחורתו ללא תחרות כלל. מכל מקום, מדובר בפריווילגיה מסחרית, והקשר בין האגדה לבין דינים אלה של הפריווילגיות במסחר הוא, אפוא, קשר ברור ובולט. השאלה היא מהו היחס בין האגדה לבין הדיון ההלכתי בסוגיה, לשון אחר: איזה תפקיד ממלא הסיפור בסוגיה כזו?

הבעייתיות שבפריווילגיות לתלמידי חכמים

ניתן להגדיר את יחסי הגומלין בין האגדה לסוגיה ההלכתית כך: אגדת רב אדא עוסקת במישור הערכי של התקנה, ולא במישור ההלכתי. במישור הערכי מציגה האגדה בפני הלומד הסתכלות מורכבת על התקנה של ההטבה לתלמידי החכמים. מורכבותה של ההסתכלות הזו בולטת על רקע הדוגמא שמובאת קודם לכן בגמרא, התיאור על רב יאשיה ורב עובדיה, שמתואר מאד בפשטות - מגיעים שני חכמים ומקבלים את הפריווילגיה על פי התקנה שנקבעה. ואילו אגדת רב אדא מצביעה על מורכבות מסויימת, שמתבטאת בעיקר במתח שעלול להיווצר בין הדין התיאורטי לבין ביצועו בפועל. שכן, גם אם באופן תיאורטי קיים צורך אמיתי ומוצדק לדאוג לחיזוק לימוד התורה באמצעות הטבות שונות, על מנת שלומדי התורה יוכלו להתפנות ללימוד כשפרנסתם מובטחת, הרי שבפועל טמונות גם סכנות ביצירת הטבה לתלמידי החכמים, כפי שרואים בסיפורנו: ראשית, הטבות כאלה עלולות לגרום לגאווה או יוהרה אצל לומדים מסויימים; יצירת רושם כזה של עליונות על פני אחרים עלול לגרום לאותם לומדים לחשוב שמגיעות להם פריווילגיות נוספות, שלא הוזכרו בדין, כגון קדימות בקבלת בשר באיטליז, כפי שדורש רב אדא (שורה 19). יתכן גם ניצול לרעה של ההטבות על ידי תלמידים שאינם ראויים. בנוסף, מתן פריווילגיה לקבוצה מסויימת יוצר צורך בקביעה מי משתייך לקבוצה זו, דבר שמהווה פתח לקנאה ותחרות בתוך עולם הלומדים, כפי שאנו רואים בסיפורנו. המנגנון שבאמצעותו קובעים מי זכאי להטבה ומי לא עלול לסבול מהתערבות של גורמים בעייתיים.

אם כן, ניתן לשער שאגדה זו באה בסוגיה כדי להציב אותות אזהרה מסויימים בנוגע לביצועה בפועל של התקנה, שהיא כשלעצמה ראויה, על ידי הצבעה על הסכנות השונות הטמונות בה. המסרים שעולים מהאגדה לגבי הסכנות הטמונות בביצוע בלתי תקין של התקנה קוראות לזהירות ורגישות מקסימליות בעת יישומו בפועל של דין זה. כמובן, יש להדגיש שהאגדה איננה מבטלת את התקנה, ולא עולה ממנה שאין מקום למתן הטבות כאלה כלל; אלא היא מדגישה שנדרשת הפעלת שיקול דעת מוסרי ורגיש בכל מקרה של קיום התקנה, כדי שבעולם החכמים ישררו רק קנאת סופרים ומחלוקת לשם שמים, והוא לא יהפוך לעולם התחרותי המכוער שקיים לעיתים בעולם המסחר.

יחסי אנוש בעולמם של תלמידי חכמים

אולם, מניתוח הסיפור עולה כי התקנה הספציפית בתחום המסחר של ההטבות לתלמידי החכמים אינה בהכרח עניינו העיקרי. נראה שהסיפור עסוק בשאלות יסודיות יותר: יחסי אנוש והתנהגות אנושית בעולמם של תלמידי חכמים, שאלות שמעלה אישיותו הבעייתית של רב אדא, ושקשורות גם לשאלות חינוכיות רחבות יותר.

אכן, הקשר בין האגדה לסוגיה אינו מתמצה בקשר שהראינו זה עתה, לדינים שצמודים בסוגיה לאגדה, דיני תחרות במסחר. מבט רחב יותר על הסוגיה כולה מגלה קשר חדש ומפתיע לחלק אחר, קודם בסוגיה. בשיעור הבא נדון אי"ה באותו חלק ובקשר בינו לאגדת רב אדא, ובכך נחתום את עיוננו באגדה זו.

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, שנת תש"ע

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

[1]   תרגום: רב יוסף אמר: אני הענשתיו (אחראי למותו), שאני קללתיו. רב דימי מנהרדעא אמר: אני הענשתיו, שהפסיד את גרוגרותי. אביי אמר: אני הענשתיו, שאמר לחכמים: עד שאתם גורסים עצמות בבית מדרשו של אביי בואו אכלו בשר שמן בבית מדרשו של רבא. רבא אמר: אני הענשתיו, שכשהיה רב אדא הולך לשוחט אמר לשוחטים: אני קונה בשר לפני שמשו של רבא, שאני עדיף ממנו. רב נחמן בר יצחק אמר: אני הענשתיו.

[2]   עיינו בתוס' ד"ה "אנא ענשתיה" שכותב: "כל אחד מהן היה מתאונן שעל ידו מת רב אדא משום דאמרינן ...כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה...". ברם, מפשט הסיפור לא נראית בדבריהם של האמוראים נימה רגשית כלשהיא, לא של עצב ולא של חשש, אלא יש כאן היגדים ענייניים שבאים לנסות להסביר את העונש.

[3]   פרקי אבות, פרק ד', משנה כ"א.

[4]   את הכרזתו של רב יוסף מהחלק הקודם כללתי עם החטא כלפי רב דימי, היות ושניהם מתייחסים לחטא אחד.

[5]   בכיוון זה הלך בעל 'עיון יעקב' (בעין יעקב על אתר).

[6]   פרק א' פסוקים ג', ו', ט,' י"א, י"ג; פרק ב' פסוקים א', ד, ו'.

[7]   בחלק מנוסחי הגמרא ניתן למצוא את הגירסה: 'אדמגרשיתו' (בש' שמאלית), שמתקשר היטב לדימוי, מפני שעצמות קשות גורסים בשיניים, לעומת בשר רך ושמן. יתכן שנוצר לפי נוסחים אלה בדברי רב אדא גם משחק מילים גריסה-גירסה (במובן לימוד ושינון).

[8]   תרגום: אותו איש מנהרדעא שנכנס לבית מטבחיים בפומבדיתא. אמר: תנו לי בשר. אמרו לו: המתן, עד שניתן לשמשו של רב יהודה בר יחזקאל, וניתן לך. אמר: מיהו יהודה בן שויסקאל (שיבוש השם לשם לעג) שקודם לי ולוקח לפני...

[9]   תרגום: שרב נחמן בר יצחק היה ראש כלה (סוג של שיעור). כל יום לפני שבא לכלה היה מריץ (חוזר על) שמועתו עם רב אדא בר אבא, ואחר כך בא לכלה. אותו יום עכבו רב פפא ורב הונא בנו של רב יהושע את רב אדא משום שלא היו בסיום. אמרו לו: איך אמר רבא את השיעור במעשר בהמה? אמר להם: כך אמר רבא... בינתיים התאחרה השעה, ואמר לרב נחמן בר יצחק: מדוע אינך קם ומתחיל את השיעור? אמר להם: אני יושב ומחכה למיטתו של רב אדא. בינתיים יצא קול שמת רב אדא. ומסתבר שרב נחמן בר יצחק ענשו.

[10] למשמעותו של המושג 'כלה' ראו י' גפני, יהודי בבל בתקופת התלמוד, ירושלים, תשנ"א, עמודים 198-200.

[11] תרגום החלק הארמי: ורב פפא משמו של רבא אמר:... לתקן שלחתיך ולא לקלקל.

[12] תרגום חפשי: שטרוד בלימוד, ואין דרכו להסתובב בעיר.

[13] תרגום חופשי: כפי שרבא התיר לר' יאשיה ולרב עובדיה לקבוע חנות, בניגוד להלכה לכאורה; מה הטעם? מכיוון שהם תלמידי חכמים, הם יטרדו מלימודם אם לא יאפשרו להם לקבוע חנות ולהתפרנס בקלות יחסית ויאלצו אותם להסתובב בעיירה.

[14] יש לבחון את שאלת הסדר, כלומר, מדוע מופיע מעשה אחד העוסק בתלמידי החכמים, לאחריו שני מעשים שלא עוסקים בתלמידי החכמים, ולאחר מכן מופיעה אגדת רב אדא, שחוזרת ועוסקת בתלמידי החכמים. יתכן שהדבר קשור באורכה של אגדת רב אדא, שגרם לה להידחק לסוף הסוגיה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)