דילוג לתוכן העיקרי

לשכת הפרהדרין ואגדת מקדש ראשון ומקדש שני | 2

קובץ טקסט

בשיעור הקודם (לפני שבועיים) עסקנו באגדתא במסכת יומא (דף ט ואילך) ובמקבילתה בתלמוד הירושלמי. אגדתות אלה פותחות בהשוואת שני בתי המקדש לעניין תחלופת הכהנים הגדולים, ועוברות לדיון 'אגדי' בהבדלים בסיבות לחורבנם של המקדשים. בסיום השיעור הבאנו את המשך דברי הירושלמי בשם ר' יוחנן בן תורתא. בשיעור זה נשווה לדברים אלה את ההמשך המקביל בסוגיה בבבלי. על מנת להבהיר את ההשוואה, נביא את הדברים בטבלה. נקדים ונאמר שהבבלי מוסיף על הדברים הבסיסיים של ר' יוחנן בן תורתא דברי הרחבה והבהרה שונים. (דברים אלו הובאו לשם הבהירות באות קטנה יותר)

ירושלמי

בבלי

רבי יוחנן בר תורתא אמר מצאנו שלא חרבה שילה אלא שהיו מבזים את המועדות ומחללין את הקדשים.

 

 

 

 

 

 

 

 

מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי עבוד' זרה ומגלי עריות ושופכין דמים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבל בשיני מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרות וכל ווסת טובה היתה בהן אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אילו לאילו שנאת חנם. וקשה היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים.

אמר רבי יוחנן בן תורתא: מפני מה חרבה שילה - מפני שהיו בה שני דברים, גלוי עריות ובזיון קדשים.

גלוי עריות - דכתיב (שמואל א, ב, כב) "ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצבאות פתח אהל מועד". ואף על גב דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל האומר בני עלי חטאו - אינו אלא טועה, מתוך ששהו את קיניהן. מיהא מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום.

בזיון קדשים - דכתיב (שמואל א, ב, טו) "גם בטרם יקטרון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי; ויאמר אליו האיש קטר יקטרון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך; ואמר לו כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה'  ".  

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים.

עבודה זרה – דכתיב (ישעיהו כח, כ) "כי קצר המצע מהשתרע". מאי קצר המצע מהשתרע? אמר רבי יונתן: קצר מצע זה מהשתרר עליו שני רעים כאחד. "והמסכה צרה כהתכנס", אמר רבי שמואל בר נחמני: כי מטי רבי יונתן להאי קרא בכי, אמר: מאן דכתיב ביה (תהלים לג, ז) "כנס כנד מי הים", נעשית לו מסכה צרה!

גלוי עריות – דכתיב (ישעיהו ג, טז) "ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה". 'יען כי גבהו בנות ציון' - שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה, 'ותלכנה נטויות גרון' - שהיו מהלכות בקומה זקופה, 'ומשקרות עינים' - דהוו מליין כוחלא עיניהן, 'הלוך וטפוף תלכנה' - שהיו מהלכות עקב בצד גודל, 'וברגליהן תעכסנה' - אמר רבי יצחק: שהיו מביאות מור ואפרסמון ומניחות במנעליהן, וכשמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות ומתיזות עליהן, ומכניסין בהן יצר הרע כארס בכעוס.

שפיכות דמים – דכתיב (מלכים ב, כא, טז) "וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא את ירושלים פה לפה".

אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים.

 

כפי שניתן לראות בטבלה, בין התלמודים ישנם שני סוגי הבדלים. הבדל אחד  נוגע לתוכן הדברים אותם אמר ר' יוחנן בן תורתא על פירוט החטאים בשילה ובבית שני. הבדל שני הוא בדברי ההרחבה וההבהרה שמוסיף הבבלי, על ידי פסוקים ומדרשים, על דבריו הבסיסיים של ר' יוחנן בן תורתא. יתכן שדברי הרחבה אלה בבבלי נוספו פשוט כדי להרחיב את היריעה ולהבהיר יותר את החטאים. ברם, יתכן שיש גם מסרים נוספים שטמונים בהרחבות אלה. להלן נעיין בפרוטרוט בפירוט החטאים של כל אחד מהבתים:

א. חטאי שילה

ישנו הבדל בין הבבלי לירושלמי בתוכן החטאים שהיו בשילה. במקום החטאים שמוזכרים בירושלמי (ביזוי המועדות, חילול הקדשים) מופיעים בבבלי גילוי עריות ובזיון הקדשים. יתכן שמהפירוט המדרשי של החטאים ניתן ללמוד את הסיבה לכך. הפירוט בבבלי תולה את הביקורת בהתנהגות מושחתת של הכהנים – בני עלי. זאת לעומת הירושלמי, שלא מפרט מי אחראי לחטאים, ואף מונה במקום גילוי עריות חטא אחר – ביזוי המועדות – שכלל לא ברור שהוא קשור לבני עלי. על ידי שינוי זה הבבלי ממקד את הביקורת על הכהנים (לפחות בדורות מסויימים), אפילו בהקשרים שקדמו לבית שני. נקודה זו קצת מעצימה את המסר שעולה בסוגיה על שמה של לשכת הפלהדרין (אותה הזכרנו לפני שבועיים). כמובן, שאין כאן טענה שהכהנים תמיד מושחתים, חלילה, ואכן לפני מימרא זו, דובר בשבח כהני בית ראשון. אך יש כאן סגירת מעגל בין כהני שילה המושחתים אשר בגללם חרב המשכן לכהני שלהי בית שני שגם להם יוחסה שחיתות. באופן הזה הבבלי מדגיש את המסר שבו נפתחה האגדה, על הבעייתיות בהתנהלות כהנים בדורות מסויימים, ואולי גם על הסכנה הטמונה בעובדה שכל מי שנולד למשפחת כהונה הוא אוטומטית כהן - שלפעמים יהיו כהנים שאינם ראויים. כפי שנראה בהמשך המסכת, מסר זה עוד יחזור על עצמו.

 

ב. חטאי בית ראשון

ביחס לחטאי הבית הראשון, אין הבדל בין הבבלי לירושלמי בנוגע לתוכן החטאים עצמם. השינוי היחיד הוא בהרחבה המדרשית בסוגיה בבבלי. קשה לעמוד על חשיבותו של כל פרט בהרחבה זו, ואולי באמת המטרה הייתה רק להרחיב את היריעה, כאמור קודם. ברם, ישנם כמה פרטים ראויים לציון, שאולי רמוז בהם אף משהו נוסף:

1.  בנוגע לחטא העבודה הזרה מובא הפסוק 'כי קצר המצע מהשתרע', ומפורש על ידי ר' יונתן שהמצע קצר מדי בשביל שישתררו עליו שני רעים כאחד. הדברים מעט סתומים, וגם ניתן לשאול: חטאי העבודה הזרה בבית ראשון מפורשים מאד בספר מלכים, מדוע הובא דווקא הפסוק המעט סתום הזה כהוכחה לחטא? נראה שהדברים עשויים להתבאר בעיון במקור אחר, רחב יותר, בבבלי (סנהדרין קג ע"ב) שאפשר שממנו לקחה הגמרא שלנו את הדברים:

 

"וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה' " (מלכים ב, כא, טז), הכא תרגימו: שהרג ישעיה. במערבא אמרי: שעשה צלם משאוי אלף בני אדם, ובכל יום ויום הורג (את) כולם... אחז העמידו בעלייה, שנאמר... מנשה העמידו בהיכל, שנאמר... אמון הכניסו לבית קדשי הקדשים, שנאמר (ישעיהו כח, כ) "כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס", מאי כי קצר המצע מהשתרע? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: [כי] קצר המצע זה מלהשתרר עליו שני רעים כאחד.מאי "והמסכה צרה"וגו' אמר רבי שמואל בר נחמני: רבי יונתן כי הוה מטי להאי קרא הוה קא בכי, מי שכתב בו (תהלים לג, ז)  "כנס כנד מי הים", תעשה לו מסכה צרה?... אחז התיר את הערוה, מנשה בא על אחותו, אמון בא על אמו...

 

בקטע זה מבואר למה מתכוון המדרש על הפסוק הנ"ל בישעיה. את פסל הע"ז הכניסו מלכי יהודה הרשעים בהדרגה לתוך בית המקדש, עד שאמון הכניסו לקודש הקודשים. קודש הקודשים מכונה גם 'חדר המיטות', הוא המקום האינטימי שאליו נכנס רק הכהן הגדול ופוגש שם את השכינה, כפי שראינו בשיעור השני בסדרה זו. לכן, הכנסת הפסל לקודש הקודשים כמוה כביכול כהכנסת אדם זר למיטתם של בני זוג, לפחות במשל שבפסוק, ועל כך נאמר – 'כי קצר המצע מהשתרע' – כביכול אין מקום במיטה אחת לזוג ובנוסף לאדם זר. אמנם ר' יונתן בוכה על המטפורה הזו, וכי באמת יש לקב"ה בעיה פיזית של מקום? אלא, ברור לו שהבעיה אינה פיזית, אלא שמבחינה רעיונית הכנסת הפסל לקודש הקודשים כמוה כזנות ובגידה ברמה הבוטה ביותר, על כך מגיבה השכינה, ועל כך ר' יונתן בוכה.

תיאור מפורט יותר של עניין זה מופיע במדרש אחר, שיתכן שגם הוא שימש מקור לבבלי, בויקרא רבה (יז ז)

"בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא יד, לד), זה בית המקדש, "הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם" (יחזקאל כד, כא). ובא אשר לו הבית (ויקרא יד, לה), זה הקדוש ברוך הוא, "יען ביתי אשר הוא חרב" (חגי א, ט)... כנגע נראה לי בבית (ויקרא יד, לה), זה טנופת עבודה זרה, ויש אומרים זה צלמו שלמנשה... אמר ר' ברכיה: כתיב - כי קצר המצע מהשתרע (ישעיה כח, כ) כתיב, אין המטה יכולה לקבל אשה ובעלה וריעה כאחד, אלא "והמסכה צרה כהתכנס" (ישעיהו כח, כ), עשיתם צרה גדולה לאותו שכתיב בו כונס כנד מי הים (תהלים לג, ז).[1]

 

ברם, בקטע המדרשי שהובא לעיל ממסכת סנהדרין אנו מוצאים נקודה מעניינת נוספת: בקטע מדרשי זה כרוכים יחד שלושת החטאים של בית ראשון, וטבעי, אפוא, שהסוגיה ביומא, שמנסה להדגים את חטאי בית ראשון, תיזון ממנה: הקטע כורך את חטא העבודה הזרה של מנשה בשפיכות הדמים הרבה, על ידי שגרם לאלפי אנשים לסחוב צלם ענק, ואנשים אלה קרסו ומתו תחת כובד משקלו (כך מפרש רש"י שם: 'שהיו נבקעין בכובד המשאוי'). בנוסף, בסוף הקטע המדרשי מפורטים חטאים חמורים ובוטים של גילוי עריות שביצעו אותם מלכים. יתכן שהסוגיה ביומא, שהביאה את המדרש על הפסוקים הנ"ל מישעיה, רומזת לכל אלה.

2.  בנוגע לחטא גילוי העריות מובאים הפסוקים מישעיה פרק ג על התנהגותן הפרוצה של בנות ציון. גם כאן הבחירה של הגמרא טעונה הסבר, דווקא לאור מה שהסברנו זה עתה לגבי הקטע מבבלי סנהדרין קג, שעשוי היה לשמש כמקור גם לחטא גילוי העריות ('אחז התיר את הערווה...'). נראה שבהבאת פסוקים אלה מישעיה פרק ג והמדרשים עליהם טמונות כמה נקודות נוספות.

נקודה אחת מעניינת היא הלשון: 'שהיו מהלכות עקב בצד גודל'. אמנם מדובר על חטא של בית ראשון, אך באמצעות הקבלה לברייתא שמופיעה במכילתא דרשב"י יתכן שיש כאן עקיצה סמויה כלפי כהנים מסויימים בשלהי בית שני. הקשר בין הביטוי הזה לכהנים מופיע כבר במכילתא דרשב"י (כ, כג):

"אשר לא תגלה ערותך עליו" (שמות כ, כב) מה אני צריך והלא כבר נאמר ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה (שמות כח מב) - מה תלמוד לומר אשר לא תגלה ערותך עליו? שכשתעלה למזבח לא תהא פוסע פסיעה גסה אלא מהלך עקב בצד גודל 

 

כלומר, ביטוי זה מתאר באופן קלאסי את הליכת הכהנים כשהם עולים למזבח.

כמו כן, בתוספתא (כפורים, א, יד) מופיע:

מעשה בבניה של מרתה בת בויתוס שהיה אחד מהן נוטל שתי יריכות בשתי אצבעותיו משור לקוח באלף דינרין והיה מהלך עקב בצד גודלומעלה אותן לגבי מזבח

כדאי להזכיר שעל בן אחד של אותה מרתא בת בייתוס מופיע בגמרא (יח ע"א) שהיא קנתה עבורו את הכהונה הגדולה בכסף:

דאמר רב אסי: תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא על דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי.

נראה, אפוא, שבהבאת המדרש הזה על בנות ציון מתחבאת ביקורת סמויה נוספת על כהני שלהי בית שני, על ידי השוואת סגנון הליכתם בעלייתם למזבח להליכה החוטאת של בנות ציון.

נקודה מעניינת נוספת עולה אם מתבוננים בהקשר הרחב יותר בפרק בישעיה שם (פרק ג). הפרק פותח בתיאור כיצד מושלכים ומוסרים המנהיגים הזקנים והשקולים למיניהם, ובמקומם קמים כל מיני נערים ותופסים את השלטון:

(א) כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה... (ב) גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם וְזָקֵן: (ג) שַׂר־חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַשׁ: (ד) וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ־בָם: (ה) וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד:

הרמיזה שאולי קיימת בבבלי לפסוקים הללו מזכירה את המוטיב שראינו את מרכזיותו בבבלי בשיעור הקודם: נטילת ההנהגה הכוהנית בימי בית שני – הכהונה הגדולה, בידי צעירים כוחניים ולא מנוסים תחת הזקנים הראויים יותר. כלומר, בהרחבות שבבבלי, גם בחטאי בית ראשון נרמזת ביקורת שמזכירה את הביקורת על כהני שלהי בית שני, ואולי הבבלי רצה להעצים את הפן הזה.[2]

 

ג. חטאי הבית השני

בירושלמי מופיע:

אבל בשיני מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרות וכל ווסת טובה הייתה בהן אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אילו לאילו שנאת חנם. וקשה היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד ע"ז וגילוי עריו' ושפיכות דמים.

בבבלי הדברים מופיעים מעט אחרת, וכדי לדייק נצטט אותם על פי גירסתם של כתבי היד שנחשבים מדויקים:

אבל מקדש שני שאנו בקיאין בו שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדיםמפני מה חרב? מפני שנאת חנם שהיתה ביניהן ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכת דמים.

 

נראה שניתן לפרש  שהניסוח כאן, השונה מעט מהניסוח בירושלמי, מכווין כנגד דבריו של שמעון הצדיק במשנה במסכת אבות:

שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

 

בבית שני בוודאי עסקו בעבודה (עבודת הקרבנות), ואין צורך לומר זאת.הבבלי מוסיף שעסקו גם בתורה ובגמילות חסדים, ובכך משלימים את כל הדרישות שמציב שמעון הצדיק לכך שהעולם יתקיים. כך, הניסוח של הבבלי רומז לכך שבבית שני התקיימו לכאורה כל היסודות הללו והעולם, ובוודאי הבית, היה אמור להמשיך לעמוד, אך למרות זאת הבית נחרב, בגלל שנאת חינם.

הרמיזה לדבריו של שמעון הצדיק דווקא אינה מקרית. שמעון הצדיק כבר הוזכר בתחילת הקטע בבבלי: 'צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק', וכפי שנראה בהמשך המסכת, שמעון הצדיק הוא המודל לכהן הגדול 'הטוב' של בית שני, שאחריו הידרדר המצב. לעת עתה, נביא לשם ההמחשה מקור מהתוספתא (תוספתא סוטה, יג, ז)

כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים - היה נר מערבי תדיר, משמת הלכו ומצאוהו שכבה, מיכן ואילך מוצאין אותו פעמים כבה פעמים דולק.

כל זמן שהיה שמעון קיים, היתה מערכה תדירה כשמסדרין אותה כשחרית היתה מתגברת והולכת כל היום כולו...משמת שמעון הצדיק תשש כחה של מערכה... 

כל זמן שהיה שמעון קיים ברכה נכנסת בשתי הלחם ובלחם הפנים... משמת שמעון הצדיק לא היתה ברכה נכנסת לא בשתי הלחם ולא בלחם הפנים...".

 

לכן נראה, שהרמיזה לדבריו של שמעון הצדיק בתוך תיאור הבבלי את המצב בבית שני מנכיחה באופן סמוי בתוך תיאור זה גם את ההנגדה בין הכהנים השונים של בית שני – שמעון הצדיק ששימש בתחילת תקופת הבית והכהנים שסטו מדרכו, ששימשו בשלהי תקופה זו.

דיון ביחס בין שני בתי המקדש

בהמשך הסוגיה, לאחר שפורט מדוע חרב כל אחד מבתי המקדש, עוברת האגדתא בשני התלמודים לדיון אחר,  העוסק בדירוגם של שני הבתים. מהחלק הקודם של האגדה עלתה, לכאורה, השוואה בין שתי התקופות – 'ששקולה שנאת חינם כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים'.  כעת, מובא דיון בין אמוראים שקובע עדיפות לתקופת הבית הראשון. בירושלמי מצינו כך:

דלמה[תרגום: מעשה] ר' זעורה ור' יעקב בר אחא ור' אבונה הוון יתבין [היו יושבים.]אמרין: ביותר שבראשון נבנה ובשיני לא נבנה. אמר ר' זעורה הראשונים עשו תשובה והשניים לא עשו תשובה.

אמר ר' אלעזר: הראשונים נתגלה עוונם ונתגלה קיצם, השניים נתגלה עוונם ולא נתגלה קיצם.

שאלו את ר' אליעזר: דורות האחרונים כשרים מן הראשונים? אמר להן עידיכם בית הבחירה יוכיח, אבותינו העבירו את התקרה: 'ויגל את מסך יהודה' (ישעיה כב, ח), אבל אנו פעפענו את הכתלים: 'האומרים ערו ערו עד היסוד בה' (תהלים קלז, ז). אמרו כל דור שאינו נבנה בימי(נו)[ו] מעלין עליו כאילו הוא החריבו.

 

הקטע המקביל בבבלי הוא:

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: ראשונים שנתגלה עונם - נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם - לא נתגלה קצם.

אמר רבי יוחנן: טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים. –

אמר ליה ריש לקיש: אדרבה, אחרונים עדיפי, אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות - קא עסקי בתורה!

אמר ליה: בירה תוכיח, שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים.

שאלו את רבי אלעזר: ראשונים גדולים או אחרונים גדולים? – אמר להם: תנו עיניכם בבירה.

איכא דאמרי, אמר להם: עידיכם בירה.

 

במבט כללי נראה שהדיונים די דומים. בכל זאת, ישנו הבדל אחד הראוי לציון: בירושלמי ר' יוחנן וריש לקיש אינם מופיעים בדיון זה, ואילו בבבלי הם עומדים במרכזו. להבדל זה נזדקק בהמשך.

הביטוי שמשתמש בו ר' יוחנן כאן – 'טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים' – טעון ביאור. הוא מופיע בעוד מקור שקדום לבבלי - במדרש בראשית רבה (לך-לך, פרשה מה):

אמר ר' חייא: בוא וראה כמה בין ראשונים לאחרונים? מה מנוח אמר לאשתו "מות נמות כי אלהים ראינו" (שופטים יג כב) והגר שפחה ורואה חמשה מלאכים ואינה מתייראה מהם, אמר ר' אחא: ציפרנן שלאבות ולא כריסן שלבנים. אמר ר' יצחק: "צופייה הליכות ביתה" (משלי לא כז) בני ביתו שלאברהם צופים היו והיתה רגילה להם.

 

יתכן שעל רקע מדרש זה ניתן להבין טוב יותר את דברי ר' יוחנן על עדיפותו של בית ראשון על פני בית שני: הפער בין הגר לאשת מנוח הוא ההרגל בנוכחות שכינה. כך גם בבית ראשון - נוכחות השכינה הורגשה יותר לעומת בית שני, כפי שרואים, למשל, במקור הבא, מהמשך המסכת (כא ע"ב):

והאמר רב שמואל בר איניא: מאי דכתיב  "וארצה בו ואכבד" (חגי א, ח), וקרינן ואכבדה מאי שנא דמחוסר ה"א? אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים.

 

לעומת ר' יוחנן, ריש לקיש מנסה לטעון שאנשי בית שני (אחרונים) היו עדיפים על אנשי בית ראשון (ראשונים). הנימוק שלו לכך הוא עיסוקם בתורה למרות שלא היו כל העת תחת שלטון יהודי עצמאי. ר' יוחנן דוחה את דבריו בטענה שהראיה לעדיפות אנשי בית ראשון היא שבית המקדש שחרב בימיהם חזר ונבנה. ואילו הבית שחרב בימי ה'אחרונים' לא חזר ונבנה.

 

 האגדתא בירושלמי מסתיימת בשלב הזה. ואילו בבבלי מובא מיד אחרי הדיון על ה'ראשונים' לעומת ה'אחרונים', הסיפור על ריש לקיש ורבה בר בר חנה, אותו נביא וננתח בשיעור הבא אי"ה (בעוד שבועיים).

 


[1] השוו גם למדרש באיכה רבה איכה רבה (בובר, פתיחתא כב) '...וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין בחוצות, שנאמר ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבשת מזבחות לקטר לבעל (שם שם), עד אימתי? עד שהכניסוה לבית קדשי הקדשים, שנאמר סמל הקנאה הזה בביאה (יחזקאל ח ה), מהו בביאה, א"ר אחא הא בייה בייה תותבא מפני מארי ביתא; אמר ר'  ברכיה כי קצר המצע מהשתרע (ישעיה כח כ), מהו מהשתרע, שתריע לקבל אשה ובעלה וריעה. והמסכה צרה כהתכנס (שם שם). עשיתם מסכה צרה לאותו שכתוב בו כונס כנד מי הים...'.

[2] קשר רמוז נוסף בין תיאור בנות בית ראשון לחטאי בית שני ניתן למצוא גם במדרש הבא (ויקרא רבה (מרגליות) פרשת מצורע פרשה טז): 'זאת תהיה תורת המצורע, שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו (משלי ו, טז)....ורבנין אמרי שבע. מה מקימין רבנן ושבע, זו שביעית שקשה כנגד כולם, ואי זה זה? זה משלח מדנים בין אחים. ואילו הן עינים רמות, לשון שקר, וידים שופכות דם נקי. לב חורש מחשבות און, רגלים ממהרות לרוץ לרעה. יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים (משלי ו, יז - יט). אמר ר' יוחנן: וכולם לקו בצרעת. עינים רמות מבנות ציון, יען כי גבהו בנות ציון (ישעיה ג, טז), דהוה שיפן ברומחין ומהלכין בגסות רוח. ותלכנה נטויות גרון (שם) שהייתה אחת מהן לובשת תכשיטיה והיתה מטה את גרונה בשביל להראות תכשיטיה. ומסקרות עינים...'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)