דילוג לתוכן העיקרי

אגדות הזקנים הנוטעים | 2

קובץ טקסט

 

ברוב השיעורים הקודמים עסקנו בהקשר הרחב של סיפורים בתלמוד הבבלי. בשיעור הנוכחי נעיין בסיפורים שמופיעים במדרשים, ונראה שגם לגביהם ישנה חשיבות לקריאת הסיפור בהקשרו הרחב. אנו נראה כיצד קריאה זו שופכת אור על הסיפור, עלילתו ומסריו.

בדומה לסיפורים שעסקנו בהם בשיעור הקודם, הסיפורים שנעסוק בהם בשיעור זה מכילים את מוטיב הזקן שנוטע עץ אשר לא בהכרח יוכל ליהנות ממנו בעצמו, אך כאן מוטיב זה  נלקח למקום אחר.

בשיעור הקודם למדנו את סיפורו של חוני המעגל ושנתו הארוכה. הסיפור עם השינה היה סיפור חיצוני אשר בו סיפור פנימי, ובו מסופר על חוני הרואה זקן נוטע חרוב. הזקן הסביר לחוני שהוא אמנם לא ייהנה מפירותיו של עץ חרוב זה, אבל מכיון שהוא מצא את העולם עם חרובים, כך הוא גם רוצה להשאיר את העולם לדורות הבאים.

הסיפור הזה נוצר כדי ללמד מסר מסוים. המסר עובר אל הקורא דרך עיני הדמות הראשית, במקרה הזה חוני; דרך מה שהוא רואה, שומע וחווה. דרך עיניו ואוזניו של חוני אנו לומדים על אדם המתבונן מעבר לחייו הפרטיים אל עבר העולם כפי שהוא היה בעבר, כאשר הוא נולד, וכפי שהוא מעוניין להשאירו לדורות הבאים, לעתיד. אמנם, כפי שראינו בשיעור הקודם, הגיבור עצמו, חוני, כנראה אינו מבין את המסר ואולי אף לא מסוגל להבינו. אולם אנו הקוראים, קולטים את המסר דרך חווייתו של חוני.

 

ישנו במקורות חז"ל סיפור נוסף שבו אנו נתקלים בסיטואציה דומה, של זקן שמתאמץ ונוטע אף שספק גדול אם הוא ייהנה מפירות עמלו.

הסיפור מופיע בכמה מקורות. אחת מהופעותיו היא במדרש קהלת רבה, שנערך כנראה בסוף המאה השישית או במאה השביעית, לאחר עריכת התלמוד הבבלי.

להלן חלקו הראשון של הסיפור:[1]

אדריאנוס שחיק עצמות הוה עבר באילין שבילי דטבריא וחמא חד סבא קאים חצד חצובין למינצב נציבין, אמר ליה סבא סבא בר כמה שנין את יומא דין, אמר ליה בר מאה שנין, אמר ליה ואת בר מאה שנין קאים חצד חצובין למינצב נציבין סבור את דאת אכיל מנהון, אמר ליה אין זכיתי אכלית ואין לאו כשם שיגעו לי אבהתי כך אני יגע לבני, אמר ליה בחייך אין זכית ואכיל מנהון תהא מודע לי, לסוף יומין עבדין תאיניא אמר הא ענתה נודע למלכא, מה עבד מלא קרטילא תאינין וסלק קם על תרע פלטין, אמרין ליה מה עיסקך, אמר לון איזלון ואמרון למלכא סבא יהודאי דעברת עלוי בעי מישאל בשלומך, אזלין אמרין למלכא חד סב יהודאי בעי מישאל בשלומך, אמר לון יעלין יתיה, כיון דעל אמר ליה מה עיסקך, אמר ליה אנא סבא דעברת עלי ואנא חצב חצובין למינצב נציבין ואמרת לי אין זכית ואכיל מנהון תהא מודע לי, הא זכיתי ואכלית מנהון והלין תאינייא מן פיריהון, אמר אדריאנוס בההיא ענתה קלוונין אנא דתתפנו הדין קרטילא ותימלון יתיה ליה דינרין, אמרין ליה עבדוהי כל מוקרא תיקרינה להדין סבא יהודאי, אמר לון ברייה אוקריה ואנא לא מוקר ליה?

           

[תרגום: הדריינוס, יישחקו עצמותיו, היה עובר באלה השבילים של טבריה, וראה זקן אחד עומד וחופר חפירות לנטוע נטיעות. אמר לו: זקן זקן, בן כמה שנים אתה היום הזה? אמר לו: בן מאה שנים. אמר לו: ואתה בן מאה שנים עומד וחופר חפירות לנטוע נטיעות, אתה סבור שתאכל מהם? אמר לו: אם אזכה אוכל, ואם לא – כשם שיגעו לי אבותי כך אני יגע לבני. אמר לו: בחייך, אם תזכה ותאכל מהם – תודיע לי.

לאחר ימים עשה העץ תאנים. אמר: זה הזמן להודיע למלך. מה עשה? מילא סל תאנים, ועלה ועמד בשער הארמון. אמרו לו: מה עסקך? אמר להם: לכו אמרו למלך – הזקן היהודי שעברת לידו רוצה לשאול בשלומך. הלכו ואמרו למלך: זקן יהודי אחד רוצה לשאול בשלומך. אמר להם: הכניסו אותו. כיון שנכנס אמר לו: מה עסקך? אמר לו: אני הזקן  שעברת לידי כשחפרתי חפירות לנטוע נטיעות, ואמרת לי אם תזכה לאכול מהם תודיע לי, הנה זכיתי ואכלתי מהם, והתאנים האלה מאותו העץ. אמר הדריינוס באותו זמן: אני מצווה שתרוקנו את הסל הזה ותמלאו אותו בדינרים. אמרו לו: אתה עושה את כל הכבוד הזה לזקן היהודי הזה? אמר להם: בוראו כיבד אותו, ואני לא אכבדו?]

 

גם בסיפור זה, המורכב גם הוא משני חלקים, הזקן נוטע עץ בגיל מופלג. כאשר הקיסר שואלו האם הוא יזכה ליהנות מהפירות, הזקן משיב שאם לא ייהנה, הוא נוטע עבור הדורות הבאים, כפי שהדורות הקודמים יגעו עבורו. הקיסר מתקשה לקלוט מסר זה, כפי שניתן לראות מתשובתו הסופית: הקיסר אומר לו שאם יזכה לאכול מהתאנים – שיודיע לו.

יש לשים לב שהקיסר אינו מתעניין כלל באופציה שהנהנים מהעבודה יהיו הצאצאים, ושהזקן עושה למען צאצאיו, אלא רק באופציה שהזקן עצמו עוד יזכה ויהנה מהפירות.

כאשר הדבר אכן מתקיים והזקן אוכל מפירות העץ, הקיסר מעניק לו זהב בתמורה לפירות שהביא. יתכן שהוא רק גומל לזקן על מחוותו, אך נראה שהדברים אינם כפשוטם. נראה שהקיסר משועשע מאד מכך שהזקן אכן הצליח ליהנות בעצמו מעמל כפיו, והשעשוע מביא אותו לנדיבות שבהענקת הזהב.

הדיון על פי הסיפור נסוב, אפוא, על השאלה האם אדם משקיע עבור עצמו בלבד, או שיש ערך להשקעה גם כשיהנו ממנה רק אחרים. באופן אירוני, כל צד נשאר בעמדתו. הזקן התאמץ גם בידיעה שההנאה עשויה להיות רק של אחרים, והוא שמח בכך. ואילו הקיסר רצה לראות אם אכן הזקן יוכל ליהנות בעצמו; מבחינתו זו התכלית, את זה הוא רצה לראות. תכלית זו אכן התגשמה, ועל כן הוא מרוצה.

נראה שהקונפליקט בסיפור הינו על עמדה ערכית-מוסרית- האם אדם דואג רק לעצמו או גם לזולתו. סיפור זה מזכיר מאד את הסיפור על חוני שלמדנו בשבוע שעבר, שבו בין השאר הזקן אומר שהוא נוטע את החרוב על אף שלא יספיק ליהנות ממנו – "כפי ששתלו לי אבותי אני גם שותל לבני".

ואכן, פרופ' יונה פרנקל טוען שהדמיון בין הסיפורים אינו מקרי.[2] לדעתו, הסיפור בקהלת רבה הושפע מהסיפור בבבלי. פרנקל מצביע על גרסה קדומה יותר של הסיפור, המופיעה במדרש ויקרא רבה. מדרש זה נערך ככל הנראה במאה החמישית, לפני עריכת התלמוד הבבלי, לעומת קהלת רבה שכאמור עריכתו מאוחרת לחתימת התלמוד הבבלי, ולכן הוא גם מושפע ממנו.

ואכן, בהופעה המוקדמת של הסיפור, בויקרא רבה, מופיע בפי הזקן טיעון אחר, הצובע את הסיפור כולו בצבעים אחרים:

אדריינוס... חמא חד סב נציב ניצבין. אמ' ליה סבא סבא אילו קרצת לא אחשיכת. אילו לאת בטליותך לא לאת בסביותך. אמ' ליה חייך מרי הקרצית וחשכית ומה דבעא עבד. אמ' ליה בחייך סבא איעבדן אלין ניצבאתה ביומך את מטעים לי מינהון. זכה ההוא סבא ועבדן אילין ניצבאתה ביומיה ומלא סליה תינין, ואזל וקם ליה קמיה...

[תרגום: הדריינוס... ראה זקן אחד נוטע נטיעות. אמר לו: זקן זקן, אילו השכמת לא החשכת, אילו יגעת בנערותך לא יגעת בזקנותך. אמר לו: השכמתי והחשכתי, ומה שרצה (הא-ל) עשה. אמר לו: בחייך סבא, אם הנטיעות הללו עושות (פירות) בימיך אתה מביא לי לטעום מהן. זכה ההוא סבא ועשו הנטיעות האלה בימיו, ומלא סלו תאנים, והלך ועמד לו לפניו...].

 

גרסת הסיפור בויקרא רבה שונה מהגרסה בקהלת רבה,  הן בדברי הדריינוס והן בדברי הזקן. השיחה כאן איננה על שאלת השקעת דורות העבר למעננו והשקעתנו למען הדורות הבאים. הדיון אינו מוסרי, הוא דתי-תיאולוגי – דיון על האופן שבו נתפסת התנהלות העולם, ואולי אף בנוגע לגמול.

כפי שפרנקל מסביר – הקיסר תופס את העולם כמתנהל באופן פשוט וטכני. מה שיש לאדם הוא תוצאה ישירה של מעשיו והתנהלותו. אם אדם עובד – בהכרח יהיו לכך תוצאות. אם הזקן צריך לעבוד בזקנותו, הרי שכנראה לא עבד בצעירותו. אילו עבד בצעירותו בוודאי שבזקנותו היה לו שפע, ולא היה לו צורך בעבודה. התוצאות הינן תמיד ביחס ישיר למעשי האדם ומאמציו, ועל כך הוא מוכיח את הזקן.

לעומת הדריינוס, לזקן יש תפיסה דתית המכתיבה תפיסה מורכבת יותר של המציאות. על האדם מוטל לעבוד ולהתאמץ. אין לצפות לתוצאות ביחס ישיר, או ליחס כלשהוא בין המעשים לתוצאות. הא-ל מתנהל כפי שנכון בעיניו. לא תמיד ביחס ישיר למעשי האדם, ובדרכים אשר לא תמיד מובנות לנו. לפיכך, מעשי האדם אינם מכוונים מראש על פי התוצאה שהם ישיגו, אלא האדם עושה את מה שנכון לעשות.

להבנתי, ישנה כאן אמירה כפולה, הן לגבי התוצאות הישירות של מעשי האדם והן לגבי הגמול הניתן בידי ה'.

התוצאות הישירות, הפרקטיות, של מעשי האדם לא תמיד עומדות ביחס ישר למעשיו ולמאמציו- המציאות הינה מציאות מורכבת, והגמול שה' נותן לאדם לא תמיד תואם את מעשינו, לפחות כפי שאנו מעריכים את הדברים.

תפיסתו האלילית של הקיסר היא אחרת. ואכן, בעולם הפאגאני היווני והרומי ציפו מהאלים להגיב ישירות ביחס לקרבנות שהביאו להם וכדו'. כמו כן, בנוגע למציאות בעולם, הקיסר ודאי האמין בכוחו להשיג באמצעות מעשיו את התוצאה הרצויה, ופעמים רבות כוחו הרב אכן אפשר לו זאת.

מכיוון שמדובר דווקא בהדריינוס, ייתכן שיש לדברים גם משמעות סימבולית לאומית. הדריינוס הוא הקיסר שדיכא באכזריות רבה את מרד בר-כוכבא. אכן, תוצאותיו של המרד היו כפי שהדריינוס רצה,  בהביאו למערכה כוחות צבאיים רבים, ובוודאי לא כפי שהיהודים רצו. זאת לטווח הקצר. ברם, לטווח הארוך, כבר בתקופה שנוצר המדרש הזה, אפשר היה לראות שהקיסר הדריינוס ושושלתו כבר חלפו מן העולם, בעוד הפירות של לימוד התורה של ר' עקיבא, חבריו ותלמידיו שהיו קרבנות הגזירות שבעקבות המרד, רק פרים ורבים.

כאמור, פרנקל מסביר את ההבדל בין גרסת הסיפור בויקרא רבה לגרסה בקהלת רבה כחדירה של ניסוחים ומוטיבים מהתלמוד הבבלי למדרשים הארצישראליים שמאוחרים לבבלי, כקהלת רבה. ברם, אם נעיין בהקשרם הרחב של המדרשים נתוודע לסיבה אחרת להבדל בין המדרשים.

ההקשר הרחב של המדרש בויקרא רבה הוא דרשות שונות על הפסוק "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל".[3] אחת הדרשות היא:

מי שת בטוחות חכמה[4]... או מי נתן לשכוי בינה,[5] תרנגלא... הדא תרנגלא כד אפרוחיה דקיקין מכנשא להון ויהבא להון תחת אגפיה ומשחנא להון ומעדרא קדמיהון וכד אינון רביין חד מינהון בעי יקרב לותה והיא נקרא בגו רישיה ואמרה ליה זיל עדור בקיקלתך. כך כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה המן יורד והבאר עולה והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם, כיון שנכנסו לארץ ישראל אמ' להן משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין, כי תבאו אל הארץ ונטעתם.

[תרגום החלק הארמי: התרנגולת הזו, כשאפרוחיה קטנים היא מכנסת אותם ונותנת אותם תחת כנפיה, ו... וכאשר הם גדלים – אם אחד מהם ירצה להתקרב אליה היא מנקרת לו בראשו ואומרת לו לך עדור באשפתך].

(ויקרא רבה כה ה).

 

נושאו של המדרש הוא ההבדל בין צעירוּת לבגרות, נושא שעולה גם בסיפור, כאשר הדריינוס מוכיח את הזקן על כך שלא עבד בצעירותו, ולכן הוא נאלץ לעבוד בזקנתו. המדרש רואה זאת כך: בתחילת הדרך האם או האב מגנים על ילדיהם הקטנים וממלאים את כל צרכיהם. כל צורך שלהם נענה באופן מיידי, ועולמם מסודר. כאשר האדם מתבגר הוא עובר לעולם מסודר פחות, בו אי-הודאות גדלה. בעולם מעין זה מעשים אינם מבטיחים תוצאות, והתוצאות אשר אכן מתקבלות לא בהכרח מתאימות לציפיות.

כך בעם ישראל – כפי שהובא בנמשל: דור המדבר גדל במציאות מרופדת, וכל צרכיהם מולאו באופן מיידי ומוחלט. ההשגחה צמודה, וכל התוצאות הן במדויק וביחס ישיר למעשים. ברם, כשהעם נכנס לארץ ישראל המציאות משתנה. המרחק מהשכינה מכתיב תפיסת מציאות אחרת, שבה העולם מונהג יותר בהסתר ופחות בגלוי. ממילא, על האדם מוטל לעשות את שלו מבלי לדעת בהכרח מה תהיינה התוצאות.

בהמשך למדרש זה מופיע הסיפור על הדריינוס. כאמור, גם כאן עולה רעיון דומה, הפעם בפי הזקן – הוא אינו עובד מתוך ציפייה לתוצאה מסויימת, הוא מודע לפער בינו לה'. הוא יעבוד, בצעירותו ובזקנותו, וה' יעשה הטוב בעיניו.

בנוסף לכך, יש לשים לב כי המדרש עם הסיפור מופיע בויקרא רבה בפרשת מצוות ערלה, על הפסוק 'ונטעתם כל עץ מאכל'. תיאורטית, ניתן להסביר שהקשר בין הסיפור לפסוק הינו טכני ומתבטא בכך שהזקן נוטע עץ מאכל. ברם, יתכן שהקשר עמוק יותר. מצוות ערלה, שבה אדם מגדל במשך שלוש שנים פירות ללא כל תמורה, מזכירה מאד את מצבו של הזקן המגדל את העץ מבלי ליהנות ממנו. ואכן, מצוות ערלה דורשת הרבה אמונה והבנה שישנם מאמצים אשר אינם מובילים לתוצאות קונקרטיות עבור העושה עצמו.

לעומת כל זאת, בקהלת רבה ההקשר הרחב של הסיפור הוא אחר. הפסוקים הנדרשים בקהלת נוגעים לשאלת עמלו של האדם שפירותיו עוברים לדורות הבאים. בתחילת פרק ב בספרו, קהלת מתאר את כל שבנה בעמלו, ובין השאר – "עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל־פֶּרִי".[6] ברם, קהלת מתוסכל מעמלו זה. הוא אומר שכל אשר הוא עמל בו – הכל הבל, וזאת מפני שבמותו הדור הבא יירש את כל עמלו, וייתכן שמי שיבוא אחריו יהיה סכל:

 

וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל־עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם־זֶה הָבֶל. וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת־לִבִּי עַל כָּל־הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

                (קהלת ב יח-כ)

קהלת מסיים את הדברים בייאוש מכל העמל שעמל. למרות ההבדל בטעם הדברים, עמדתו של קהלת דומה עד מאוד לעמדה שמציג הקיסר - אין טעם בעמל שכל ההנאה ממנו תהיה בדור הבא.

ברם, חז"ל במדרש הופכים את פירושו של פסוק כ "וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת־לִבִּי עַל כָּל־הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" – על פניו: "וסבותי אני ליאש את לבי מליגע וחזרתי ואמרתי כשם שיגעו אחרים לי כך אני יגע לאחרים".[7]

חז"ל מפרשים את המילה 'וסבותי' כשינוי בחשיבה, כתנועה הפוכה למה שחשב עד כה. משפט זה הינו בדיוק המשפט שמופיע בדברי הזקן בסיפור שבקהלת רבה, השונה מדבריו בויקרא רבה.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  יתכן, כדברי פרנקל, שהסיפור בקהלת רבה שאב את דברי הזקן מסיפור חוני בבבלי. ברם, עיון בהקשר הרחב של הסיפור בקהלת רבה מסביר את ה'שאילה הספרותית' הזו. אין מדובר בהשפעה בלתי-מודעת של הבבלי, זו לא השאלה סתמית. נראה שמדובר על מהלך מחושב יותר: העורך, שרצה להתאים את הסיפור על הזקן להקשר הספציפי שלו בקהלת רבה, שאל לצורך כך את ניסוח  הדברים מסיפור חוני בבבלי, ושיבץ אותם במקום הדברים המופיעים בויקרא רבה.

סיכום

ראינו, אפוא, שגם במדרשים ישנה השפעה להקשר הרחב של המדרש על המוקד והמסר שלו. במקרה זה, באמצעות שינוי של משפט אחד, בעיקר, בדברי הזקן – השתנה מוקד הדיון בין הדריינוס לזקן. כל אחד מהמדרשים, קהלת רבה וויקרא רבה, מביא את הסיפור בהקשר אחר, ובמסגרת ההקשר הזה הסיפור מקבל משמעות אחרת ומעביר מסר המותאם לאותו הקשר.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/

האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

 

 

 

 


[1] חלקו השני של הסיפור העוסק בשכנו של הזקן, אינו רלוונטי לדיון שלהלן.

[2] ראו י' פרנקל, מדרש ואגדה, תל-אביב תשנ"ז, עמ' 821­-825.

[3] ויקרא יט כג

[4] איוב, לח לו

[5] שם שם.

[6] פסוק ה

[7] קהלת רבה, א כ

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)