סנהדרין דף לד – חזרת דיין מזכות לחובה

  • הרב ברוך וינטרוב
"דיני ממונות – המלמד חובה מלמד זכות והמלמד זכות מלמד חובה. דיני נפשות – המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה" (משנה ריש פרקין, לב ע"א).
"אמר רב: לא שנו אלא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין, מלמד זכות חוזר ומלמד חובה" (לד ע"א).
לולא דברי רב, היה הביאור הפשוט במשנה כי דיין שכבר החליט בדעתו שהנאשם זכאי אינו יכול עוד לחייב אותו (אולי כדי לזכות את הנידון כשיש לדיין ולו צל של פקפוק בהכרעתו, ואין הוא שלם עמה לגמרי). אבל על פי ביאורו של רב, נעשה דין המשנה קשה לביאור: וכי איזו חשיבות יש לדעתו של הדיין בזמן המשא ומתן? הרי כל עצמו של המשא ומתן לא בא אלא על מנת שיגבשו הדיינים דעה סופית ברורה ומוצקה, ואם כן, מדוע אסור לדיין שסבר בתחילה כי הנאשם זכאי, להימלך ולנקוט שהוא חייב כבר בשעת המשא ומתן? סוף סוף מותר לדיין לשנות את דעתו בגמר הדין!
הרמ"ה עמד על שאלה זו בדף מב ע"א (יד רמה, סוף ד"ה שנים), ותירץ שהתפנית בעמדתו של הדיין עלולה לחולל תפנית דומה אצל שאר הדיינים המזכים, אף שלא השתכנעו לגמרי בטיעונים לחובת הנאשם. על כן מצֻווה הדיין המזכה ששינה את דעתו להסתיר זאת עד שלב גמר הדין, שאז כבר גיבשו שאר הדיינים את עמדתם ולא יושפעו עוד.
הבנה אחרת בדברי רב עולה מפירוש רש"י:
"דבעינן שיעמוד בדבריו לחזר אחר ראיות, שמא ימצא חיזוק לזכות, דשמא לא טעה".
לפי פירוש רש"י, רב לא רק אוסר על הדיין לפרסם כי שינה את דעתו, אלא גם מורה לו להחזיק בדעה המזכה, אף שכעת נראה לו שהנידון חייב. אם יעשה כן, ייתכן שמתוך כך יעלו בלבו סברות לזכות. אך אם יחליט ששינה את דעתו, ממילא יימצאו לו סברות לחייב. פירוש זה מזכיר את דברי רב במקום אחר:
"אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה" (יז ע"א).
פעמים רבות עשויים להימצא סברות ונימוקים לשני הצדדים. לא אחת העניין תלוי בהערכה ושיקול דעת, ואין תשובה ברורה ומוחלטת. כשם שהדיין מסוגל למצוא ראיות לטהר את השרץ מן התורה, אלא שהוא דוחה אותן בשל עמדתו הכללית, המקבלת את דין התורה כי השרץ טמא, כך גם דיין המחזיק בדעתו כי הנידון זכאי, נוטה יותר למצוא ראיות לזכותו.