תגובה / הרב דני וולף

 

קראתי בעיון את המשא ומתן המעניין מעל דפי הקשר. לדעתי יש מקום להקל כמו המנהג מקדמא דנא שלא לחלק בין יהודי ליהודי.

נראה, שדין "אין קוברים רשע אצל צדיק" אינו דין עיקרי בהלכות קבורה אלא משום כבודו של מת, והאידנא כולם מוחלים, שידוע שרוב ה"חברא קדישא" אינם מחלקים בין יהודי ליהודי.

כך העלה הרב בקשי דורון בתחומין (כרך י"ז) ולדעתי כן עמא דבר. מי שמקפיד על כך, יכול בחייו למצוא חברא קדישא שאמנם תקפיד על כך. האם על פוסקי הדור להנהיג דבר כזה? לדעתי ראוי ונכון יותר לוותר על כבודנו ובזה יתרבה כבוד שמים וכבוד הבריות.

בנוסף, מצאתי כתוב בשו"ת הרשב"א:

ומסתברא דאפילו מנודה ומוחרם, בקברי אבותיו הוא נקבר. דאל"כ אף להם יתקינו בית הקברות שלישי, או אפי' רביעי, אחד למנודים ואחד למוחרמים, דאין קוברין רשע קל אצל רשע חמור.

ואם מפני שהוא רשע, אין קוברין רשע אצל צדיק, ההוא אפילו בשאר בני אדם נמי, ואפי' כשר אצל אחד מגדולי ישראל (שו"ת הרשב"א חלק ה סימן רלו)

לדעתי, החשש של הרשב"א מתאמת בפנינו – אין דרך לעצור את הפילוגים וחילוקים בין מחללי שבת לשומרי שבת ונמצא את עצמנו בתוך חילוקים ותתי חילוקים ויתרבו מחלוקות בישראל, כפי שהסביר מרן ראש הישיבה הרב יעקב מדן שליט"א. לדעתי, אין להשוות בין הקפדה על דין זה לשאר ההקפדות שאדם עושה בביתו מכמה סיבות:

1. הרי כבוד המת ניתן למחילה בחייו – הסוגיה בסנהדרין אפילו מעלה אפשרות (שלא נדחתה לגמרי) שהמת יכול לוותר על קבורה.

2. הקפדה על זאת היא בפירוש אמירה ברורה לגבי אלו הקבורים לידו, ולדעתי הדבר ישמש דווקא לחידוד ההבדלים בתוך עמנו. והמקרה הנוכחי יעיד כאלף עדים על כך.

3. בנוגע למעמד ה"חברא קדישא" היום כשליחים של כלל הציבור – לדעתי, במידה ונתחיל להקפיד על קבורה "שלנו" במקום מוגדר ו"שלהם" במקום אחר, הרי הציבור הכללי יטען נגדנו מדוע אנו קובעים לו את דיני קבורה. הרי בין כך ובין כך אתם לא רוצים להיקבר איתנו.

ממילא יתגברו הקולות לקבורה חילונית על כל המשתמע לכך (ארונות, ארונות פתוחים, ליד נוכרים, ואכמ"ל). האם אנחנו מוכנים לשלם קצת בכבודנו להיקבר עם אחינו לנשק, כדי לשמור על הבאת אחינו בני ישראל לקבר ישראל?

 

* * *

 

מעבר לדיון הספציפי הזה, ברור שאינני ראוי לבקר גדולים ממני בחכמה ובעלי גדלות בתורה כמו הרב אלישיב זצ"ל. אינני רואה את דבריי כאן כביקורת אישית אלא כתהייה ושאלה, יותר על התנהגות חצרו מעל הרה"ג הרב אלישיב זצ"ל אישית.

האם מן הראוי שפסק כזה הנוגע לסדרי קבורה לעם ישראל כולו יינתן בצורה כזאת?! השואל תופס אדם במצב מסוים, כאשר אין למשיב זמן לשאול להבין בדיוק במה מדובר, אולי יש אי הבנה כזו או אחרת? אפילו אם המשיב הבין את השואל, האם השואל הבין התשובה?

אולי יש נסיבות מיוחדות; אם אדם היה חולה סרטן ושוקל שתי דרכי פעולה, כאשר יש רופא מקצועי וטוב שמכיר את המקרה מבפנים ומבחוץ, מכיר את החולה ותהליך המחלה למשך חודשים או שנים, לפניו מונחות כל הבדיקות הרפואיות שהזמין ושלא הזמין, ואותו רופא יושב במשרד שלו ושוקל למשך זמן רב פעולה נכונה וממליץ על דרך פעולה מוגדרת. האם עולה על דעת החולה לרוץ ולתפוס פרופסור בעל שם עולמי בין מנחה למעריב, להסביר לו בשתי דקות את פרטי המקרה ולנהוג על פיו?! האם אין פסיקת הלכה מקצוע רציני מספיק?!

האם תלמיד חכם ברמה ב' שיושב עם כל הספרים לומד איזן וחוקר עם ישוב הדעת, אינו אמון יותר מגדול הדור בין מנחה למעריב?! אינני מבין את דרך הפסיקה או יותר נכון את דרך השאלה הזאת. אני אישית חושב שמשיגים תוצאות יותר מדויקות בפסיקה עם השקעה רצינית של זמן ותשומת לב, אפילו מדרגים אחרים ושונים של בעלי הוראה.