אין קוברים צדיק אצל ד"ל[1] / אביעד ברטוב*

יש הנוהגים לכנות את בית העלמין 'שכונה שקטה', בה הדיירים במרבית ימות השנה לא מביאים אורחים העושים רעש. בשלהי הקיץ הופר השקט באחת משכונות אלו ע"י בני משפחתו היראים של אחד מתושבי שכונת סנהדריה; על מעשיהם של בני המשפחה של אותו ירא דנו מו"ר הרב מדן ור"א שוורץ.

לדעת הרב מדן, בהלכות בעלות מאפיינים ציבורים המשפיעים על מערכת היחסים בין דתיים לחילונים, יש לגשת להכרעה ההלכתית מתוך רגישות יתרה, אשר לענ"ד היא מחויבת המציאות. לא רק מתוך מגמת שמירת אחדות השורות, אלא בראש ובראשונה שמירה על ההלכה עצמה כרלוונטיות לכלל ישראל, אלה האדוקים בתרי"ג מצוות ואלה 'המאמינים בלב'. מאידך, הערכת המציאות של מו"ר הרב מדן, לפיה שמירת על מנהג החלוקה בבית עלמין תעורר את שד המחלוקת, קשה עלי. בשורות הבאות אפתח הדיון בהבנת מהות דין קבורת רשע אצל צדיק, ומשם אעבור לדיון כללי אודות המשמעויות השונות של ישומה הלכה זו בדורנו.

סברא היא – דין הגמרא כי אין קוברים רשע אצל צדיק, מופיע כפריט אחד משלל פריטים העוסקים ביחס הקר להרוגי בי"ד. הרוגי בי"ד הם אותם אנשים שלאחר בירור משפטי הוכרע כי חל עליהם "שם רשע", וככאלה, החברה צריכה להוקיעם. לאור זאת ניתן לומר כי דין קבורת צדיק אצל רשע הוא דין בעל מאפיינים הרתעתיים[2] שעיקרם הוקעה חברתית של מעשי רשע[3].

בפרפרזה לימינו, אולי אם חז"ל היו מתקנים את הדין בזמן הזה, ייתכן שלרשימת הרשעים היו מתווספים עברייני מין, רוצחים שכירים וכו'. כמה ראשונים, ובראשם בעל ספר חסידים והרמב"ן, הרחיבו את דין הגמרא מעבר לתחולתו המהותית, לפיו בבית העלמין צריכה להיות חלוקה לפי רמת יראת שמים, ובספר החסידים נוספה גם חלוקה חברתית לפיה אין קוברים איש אצל שונאו[4].

לענ"ד, וכפי שאכתוב לקמן, יש לשמר את דין הגמרא לפיו החלוקה בבתי עלמין הינה הרתעתית (שאינה הוקע חברתית אלא אמירה נורמטיבית כי שמירת הלכה היא דרישה בסיסית מכל יהודי), שבה ידעו הכל מי היה שומר הלכה בסיסי ומי אינו, תוך הימנעות מכל חלוקה אחרת שמגמתה חברתית ומעוררת את שד הפילוג כדברי הרב מדן.

הגריש"א זצ"לקבורת צדיק אצל ד"ל: לפני כתיבת שורות אלו צפיתי בסרטון youtube בו מתועדת השיחה בין קרובי הנפטר לגריש"א זצוק"ל[5]. בסרטון נשאל הגריש"א האם הוצאתו של איש חסד וירא מחלקת שומרי שבת שלא ידוע עליהם כי דקדקו קלה כבחמורה, לחלקה בה קבורים אנ"ש היראים והחרדים לדבר ה' היא 'עניין' או 'חיוב', תשובת הגריש"א היתה "חיוב".

קשה לדעת מה היה שיקול הדעת של הגריש"א בפסק זה, אולם חשוב להדגיש כי בשאלה שהוצגה לפניו הסיטואציה הלכתית לא עסקה בשאלת קבורת צדיק של אצל רשע, אלא בקבורת צדיק אצל מזרחוניק. כפי שסקר בצורה מעמיקה ר' אודי שוורץ את המקורות ההלכתיים השונים בסוגיה זו, עיקר הדגש בנושאי קברות היא בקבורת צדיק אצל רשע, וקבורת צדיק גדול אצל צדיקים 'קטנים'. למעשה, עיקר התרעומת ממעשיהם של בני משפחתו של אותו ירא, היתה צריכה לבוא מצד הציבור הדתי, על ההבדלה בין דם לדם בתוך ציבור שומרי הלכה.

חלקת שומרי שבת – כיום בבתי העלמין קיימת חלוקה בין ארבעה סוגים של חלקות, 'חוץ לגדר' – החלקה בה נקברים אלו שזהותם היהודית מוטלת בספק, 'חלקה כללית' – בה נקברים יהודים שאינם שומרי שבת 'חילוניים', חלקת שומרי שבת, וחלקת רבנים. במקרה שלפנינו, מאחר והיה מדובר באדם שנתפס בעיני משפחתו כצדיק וירא, סברו בני המשפחה כי מקומו אצל הרבנים ולא אצל שומרי השבת. אולם מאחר וחברה קדישא משתדלת למעט בקטלוגים בהיעדר תואר רב, קברוהו בסמוך לשומר שבת אחר.

לענ"ד, מדיניות החלוקה של החברה קדישא כיום, המבוססת על מספר קטגוריות ברורות, ונמנעת מקטלוג יתר של רמת יראת שמים אצל מתי ישראל, היא מדיניות מאוזנת. ככל הידוע לי, לא קמה קול זעקה בעיתונות החילונית במהלך השנים על חלוקה בין שומרי שבת לשאינם שומרי שבת, שכן החילוני הרוצה להיקבר בקבורה דתית מבין היטב שביום המוות חלים עליו חוקי הדת, ומאחר שהוא בחר לחיות חיים לא הלכתיים, הוא יקבר בסמוך לאלו שבחרו בדרך זהה לדרכו. ואולי ניתן להשוות את הדברים לחלקות הצבאיות בבתי העלמין, שם לא נקברים אזרחים שאינם פעילים בפעילות צבאית, וכך מי שאינו שומר שבת לא יכול להקבר בחלקת "חיילי השבת".

'שד הפילוג' – ההנחה לפיה הקפדה על פרטי ההלכה יכולים לעורר את שד הפילוג – טעונה בירור. נכון הדבר שכאשר הדברים עולים לתקשורת ונשמעת זעקתם של החילונים, הדברים צורמים לאוזן. אולם לצד הפגיעה ישנה גם ברכה, שכן אירועים מעין אלו מוציאים לא אחת את החילוני מאדישותו הדתית. רצוני לומר, כי רווחת המחשבה אצל יהודים חילוניים שהם 'יהודים טובים' מבלי לקיים את ההלכה. מחשבה זו מתערערת כאשר הוא נתקל ביחס הקשה של הלכה לעוברי עברה.

במילים אחרות, אם ברצוננו לבדוק את מידת הפילוג שהלכה מסוימת עלולה לגרור, עלינו לעשות מאזן בין היבטים המעוררים ריחוק לבין היבטים המעוררים קירוב. ואולי לזאת כיוונו חז"ל בדבריהם "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (אבות דרבי נתן פרק לא; סוטה מז.) – לא ניתן לפעול מבלי לעשות שימוש מושכל בשני היסודות, קירוב ודחייה כאחד.

את המגמה הכפולה של יד ימין מקרבת ויד שמאל דוחה, ניתן למצוא גם בדבריהם של גדולי הפוסקים בשנות החמישים של המאה העשרים, החזו"א והרב צבי פסח פרנק רבה של ירושלים. החזו"א בהלכות שחיטה (סי' ב') קטלג את הציבור החילוני שאינו שומר הלכה כ'תינוק שנשבה', הגדרה הלכתית שמוציאה את החילונים מתוך תחום המזיד וגדרי אפיקורס. מאידך, כאשר נשאל הרב צבי פסח פרנק האם להקל בזה"ז במגעו של מי שאינו שומר שבת ביין[6], סרב להקל בכל תוקף, וזאת בשל הצורך לשמור על הגדרת ההבדלים בין קהילת שומרי השבת לקהילה שאינה שומרת שבת. הימין שהושיט החזו"א כלפי הציבור החילוני בכך שהוציאם מגדר מורדים וכופרים, והשמאל הדוחה של הרב פרנק, הן הכלים שבאמצעותם ניתן לשמור על הבדלה ובה בעת למנוע פילוג.

אוניברסליזם – בקרב היהדות החילונית בארץ ניתן למצוא כיום מגמה מאוד חזקה של אוניברסליזם, ועל פי גישה זו התופסת את עצמה כהומניסטית, יש להתייחס לכל אדם כאדם באשר הוא אדם ולשמור על זכויותיו. לפי הנחת יסוד זו, רואים חילונים רבים את ההלכה כגזענית ומפלגת. יש הסוברים[7] כי ניתן לגשר בין עמדתה של הלכה לרוח האונברסאלית-מערבית הכללית. אמנם, לענ"ד, הפערים שבין החשיבה ההלכתית לתפיסה האוניברסאלית-מערבית קשים לגישור, שכן נקודת המוצא ההלכתית היא שמושג "אדם" אינו מושג אחיד אלא קיימות 'מדרגות אדם' שונות, המעניקות לכל אחד מבני האדם סל שונה של זכויות וחובות, כאשר המדד העיקרי להגדרת 'מדרגת האדם' היא מידת 'דרך ארץ' שיש בו ואדיקותו ההלכתית.

בישומה של הלכה אין קוברים רשע אצל צדיק באות לידי ביטוי 'מדרגות האדם חששו של הרב מדן מן התגובה החילונית להלכה זו, נובעת לענ"ד מפער זה בין התפיסה המערבית החילונית המתיימרת לטשטש את מדרגות האדם ובין התפיסה דתית המניחה אותה.

לאור העובדה כי הוגים חילונים רבים ואנשי תקשורת עושים רבות לקידומה של האג'נדה האוניברסאלית, אנו עלולים עם השנים למצוא יותר ויותר קריאות תיגר על הלכות בעלות מאפיינים של הבדלה בין ישראל לעמים ובין ישראל לישראל. אם כן, שאלתי לרב מדן היא, באילו הלכות נשתמש בקונסטלציה מקלת בפרשנות דברי חז"ל, ובאילו נאמר "חדש אסור מן התורה"?



[1] ד"ל – דתי לאומי; ציבור המכונה לעיתים סרוגים/מזרוחניקים/מפדלניקים. את ראשי התיבות ד"ל טבעו עורכי 'יתד נאמן', עיתונם של הציבור החרדי ליטאי.

* תגובה על תגובה על תגובה, לא אחת נובעת מדינמיקה של דעתניות והתנצחות. לאור בקשתו של מו"ר הרב מדן בסוף דבריו לתגובת 'בית מדרשנו', הרגשתי נוח להצטרף לדיון אותו פתח הרב. עקרונית, אני מצטרף לגישתו הכללית של מו"ר, אלא שלענ"ד גישה זו טעונה מספר בירורים, ותהיה הרשימה הבאה בבחינת 'ילמדנו רבנו'.

[2] כיוון דומה לפרשנות זו ניתן למצוא גם בדברי הפוסקים וראה: שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן נז ד"ה וזה הוא: "שיהיה ניכר לאינשי שהוא מהרוגי בי"ד, ולכן קבר אותו דרך בזיון באחת מן הפחות שביער".

[3] וראה בגמרא סנהדרין (פט.): "תנו רבנן: ארבעה צריכין הכרזה: המסית, ובן סורר ומורה, וזקן ממרא, ועדים זוממין".

[4] חברי הר"ש טייטלבוים הרחיב בנושא זה את הדיבור, והראה כי כיום יש להחזיר לתחולתו המהותית את דין קבורת צדיק אצל רשע, בכל הקשור ליהודים חילוניים.

[5] תודתי לידידי הר"ש טייטלבוים אשר הפנה אותי לסרטון הנ"ל וחלק איתי מחשבותיו במהלך כתיבת שורות אלו.

[6] משום שגזרת "סתם יינם" נתקנה על מגעו של עובד ע"ז מחשש שהוא ינסך את היין, וההלכה כי גם מגעו של מומר אוסר, היא למעשה תוספת מאוחרת של הגאונים, וראה שו"ת הר צבי יו"ד סימן ק"ה.

[7] לדוגמא אציין את פרופסור ידידיה שטרן מן "המכון הישראלי לדמוקרטיה" העומד בראש תוכנית העוסקת בהגדרת זכויות האדם ביהדות.