תגובה לתגובה / איתמר שליסל

לפני דבריי, אדגיש ואומר שאין אני רואה עצמי כדאי וראוי להגיב על דברי רבני הישיבה, תלמידיה, וקל וחומר על דברי הרבנים הגדולים של הדורות האחרונים. ולמרות זאת, אני חושב שכדאי להעלות בדיון עוד מספר נקודות מהתבוננות ציונית דתית. חלופת המאמרים בגיליון דף קשר פרשת ניצבים עורר בי גאווה וקושי רב כאחד. מצד אחד, עצם העובדה שבישיבה יכול להתנהל דיון בכל שאלה הלכתית ראויה לשבח ומכובדת. מאידך, עלה בי קושי רב לאור מהותו של הדיון. שכן, לעיתים פלפולים הלכתיים עשויים להיראות יפים ומעניינים, אך הם גם עשויים לגרום למעין חספוס ביחס לחשיבה הבריאה והפשוטה שלנו בהתמודדות מול המציאות.

בבואנו להתבונן בסוגיית הקבורה אנו עומדים מול קבוצה קיצונית שהחליטה שלא ראוי לה להיקבר ליד אדם מסורתי ועל כן בחרה להעביר את הקבר למקום אחר. קשה עד למאוד לראות כיצד הקבוצה הקיצונית מובילה אחריה רבנים מרכזיים בציבור, וקשה שלא לראות את חילול ה' הנורא שנוצר, ואת המסקנה הנלמדת מן הדבר. בהקשר זה כדאי לציין, בעידוד מה, שחברה קדישא לא היו שותפים בהתלהבות להזיז את המת, ולא היו מוכנים לבצע את ההעברה. בצעד מעט מפתיע, בישיבה עולה דיון שמקדם את השאלה צעד קדימה – לא שאלת קבורה של חרדי ליד אדם שומר מסורת, אלא קבורה של חילוני לצד דתי.

יש להקדים ולומר שהדיון ההלכתי עצמו הינו חשוב ביותר. כמובן שכמו בשאלות רבות יש כאן שני צדדים, כאשר הפוסק צריך לנתב את הפסיקה שלו על פי שיקולים מרובים כולל שיקול דעתו (ולא רק על פי נטיית המקורות והפוסקים האחרונים). הדברים הללו חדים וברורים וכתובים בהרחבה במשנתו של מו"ר הרב סולובייצ'יק ב'איש ההלכה', וכן באגרת שכתב לרב רקמן שהובאה בספר "איש על העדה" (עמ' 290-291):

על כן אין להגביל את ההלכה למצוות בלבד. הרי עשייה יצירתית... בשלב הראשון אין היא מגלה שום זיקה שהיא למצבים או לאירועים קונקרטיים... רק בשלב השני מתחילה ההלכה לממש את המערכת האידיאלית שלה בתוך מסגרת קונקרטית, והריהי משתדלת לתאם בין תבניותיה הטהורות והפשטותיה הפורמליות לבין שפע של תחושות בנות חלוף... על כן מגוחך יהיה לומר כי החקירה ההלכתית מורכבת מלימוד טקסטים; במקום זאת היא עשייה יצירתית

לאור זאת, יש להדגיש שבכל דיון הלכתי אין אנו מסכמים את כיוון הפסיקה הלכה למעשה רק על פי קריאת הטקסט ההלכתי, שכן ההלכה יורדת למציאות ומתייחסת אליה ולא מדברת על דברים תיאורטיים.

למרות זאת, נראה שיש להוסיף מספר דברים ביחס לדיון שלפנינו הן מבחינה הלכתית ומבחינה מחשבתית. מעבר לדברי מו"ר הרב מדן, נראה שיש לשאול האם הדין של קבורת חילונים ודתיים יכול להיות מאומץ בצורה כה פשוטה בארץ ישראל. בל נשכח שדברי הגר"מ פיינשטיין נאמרים בחוץ לארץ, כאשר אנו לא מדברים על קהילה יהודית מאוחדת. אומנם דבריו בוודאי מכוונים גם על ארץ ישראל, אך ברור שפסיקה כזו בארץ מורכבת ומסובכת בהרבה, שכן בארץ ישראל החיים יחד בנויים כמבנה אחיד. כאן נכנסות שאלותיו של הרב מדן כיצד להכיר בחילוניים בימינו, וכיצד ניתן בכלל לבחון צדיקות. אני מצטרף לתחושה שלא ניתן ליצור דרגות של צדיקות, ומעריץ את מו"ר מדן על אופי תשובתו בהקשר זה. כאן המקום לומר שגם בקרב הדתיים קשה לי להבין כיצד ניתן יהיה לחלק את הקברים בהמשך לאור הדרגות שהוצאו – האם נקבור את אנשי הר המור לצד אנשי הר עציון, או שמא את אנשי ציבור 'הלייט' לצד הציבור 'החרדל"י'.

בתקופה זו של חיי אני משרת בצבא בחיל הים. קשה לי לדמיין, שבמצב אמת, אילו אצטרך ללכת חס ושלום להלוויה צבאית, תעלה דרישה מצד ההורים לחלק את הקברים לדתיים וחילונים. אם בקבורה אזרחית יכולנו להעלות על דעתנו הפרדה בין קברים מבחינה טכנית, הרי שבקבורה צבאית הדבר נראה לא פחות מאשר ביזיון. דווקא מתוך המקום הצבאי שבו נלחמים שני חיילים אחד לצד השני, קשה לי להבין כיצד ניתן לדמיין חלוקה בין דם לדם. אין לי שום הבנה מדוע הדבר צריך להשתנות לאחר סיום השירות הצבאי או לאחר שירות המילואים[1].

בנימה יותר אישית, אני יכול לדבר על דוגמא של ממש לאותה אפשרות שהעליתי. אחיו של סבי מורי אליהו אדלר נהרג בקרב בשיירת יחיעם לצד חברו ישראל מילר בן יחיד לניצולי שואה. למרות שישראל והוריו לא היו שומרי תורה ומצוות, נקברו אליהו וישראל זה לצד זה בבית הקברות הצבאי בחיפה. באופן מעט סמלי, לאחר מספר שנים נפלה המחיצה שהפרידה בין הקברים, ולמרות חילוניותו של ישראל, החליטו במשפחת סבי להשאיר את הקברים בלי מחיצת ההפרדה שלהם. אני חושב שהדברים אינם מהווים סטייה מתורתנו חס ושלום אלא קיום של קינת דוד "בחייהם ובמותם לא נפרדו".

ביחס לחלוקה הקיימת במקומותינו – באמת, החלוקה הקיימת בינינו לבין המגזר החילוני איננה בריאה. יש להזכיר שאותה חלוקה עשויה להתקיים לא פחות גם כלפי המגזר החרדי ואף אחד לא חושב שהדברים נובעים מכך שהם פחות צדיקים מהמגזר החילוני ושיש להפריד את הקבורה מהם. למעשה, יש ליצור הפרדה רק במקומות שבהם הדבר הכרחי. בהקשר זה, ראוי להיזכר בדבריו של הרב ויצמן על מפעל ההתנחלויות שהיה יכול להיות מוצלח יותר אילו היו שותפים בו אנשים מכל הציבור. ואולם, גם בעניין ההפרדה נראה שהשאיפה צריכה להיות לצמצם את ההפרדה, על מנת שנוכל לחיות באמת כחברה אחת. אני ממש לא חושב שאנחנו צריכים להתבונן בגאווה בכך שרק בגיל צבא בחור מהציבור הדתי לאומי רואה בחור חילוני. אנו צריכים לדעת שהדבר גורם להמון סטיגמות כלפי הציבור שלנו ולהבנה שגויה של כל אורח החיים הדתי, והדתי לאומי בפרט. אם אנו רוצים להגיע לאהבת ישראל ולאחדות אמיתית אנחנו צריכים לפעול ליצירת יותר גשרים ולא לפירוקם.

כאן המקום להוסיף את דברי מו"ר הרב יהודה עמיטל:

כאשר שנאת ישראל איננה מתחשבת בדעותיו ובמעשיו של היהודי הרי שגם אהבת ישראל צריכה להיות כלפי כל יהודי באשר הוא יהודי... באושוויץ לא בדקו בציציותיהם של היהודים לפני שהם נשלחו לתאי הגזים; האם בדורנו צריכים לשות זאת... עלינו לדעת כי מדינת ישראל לא תוכל להתקיים אם לא ישררו בה יחסי אחווה וסולידריות בין כל חלקי העם... לשתי נקודות אלו אינני זקוק למקורות. למה לי קרא, סברה היא (והארץ נתן לבני אדם, עמ' 141)

אני מתקשה להבין כיצד מתוך תפיסה ציונית דתית, אנו חושבים שניתן להגיע לאחדות עם הציבור החילוני מתוך פסיקה כה מפרידה. מעבר לכך, אני מתקשה שלא לראות את חילול ה' הגדול שנוצר מתוך פסיקה מעין זו, ובצדק את הכעס החילוני כלפיי המגזר הדתי שלא רק שולט בהליכי הקבורה אלא גם בורר אותם בצורה נפרדת.

אסכם בתקווה לכך שהדיון לא יעבור לצדדים מעשיים ברורים, ולפרסומים ציבוריים שלא ישרתו שום קרבה דתית ושום אמת ושלום דווקא בימי תשובה אלו. אקווה שנזכה להגיע לקיום תקוותיו של הרב קוק (במכתבו לרב ברלין ביחס לפרסום כתביו) – "והנני מכיר שבארץ ישראל בפרט אין מקום ודרך להרבות פירודים, אפילו לשם שמים".



[1] וזו גם הסיבה לכך שהדיון צריך להיפסק אצל פוסקי הלכה בעלי חשיבה ציונית דתית ורוחב כתפיים רחב.