בענין קבורת רשע אצל צדיק / הרב משה כהן

אינני חפץ בהערותי דלהלן לעסוק כלל במדיניות שיש להתוות ביחס להנהגת חברה המעורבת משומרי תורה ומצוות וכאלו שאינם. נדמה לי שביחס לסוגייה זו של הקבורה ישנה טעות בהבנת יסוד הדין הנלמד מן הגמרא בסנהדרין. אבקש לתקן את אותה הבנה מוטעית ולהגדיר מחדש את עצם הדין כך שממילא יתייתר כל המלל שנכתב בעקבותיה ולסלק את נחיצותו.

א.       הגמרא בסנהדרין מז. בסך הכל מבקשת למצוא טעם מדוע אין קוברים את מחוייבי מיתת בי"ד חמורה כשריפה וסקילה בקברות אבותיהם ולשם כך מביאה היא פסוק מספר מלכים ב' המורה כי אין לקבור נביא שקר בצד נביא אמת. לכל היותר היא מרחיבה דין זה גם למחוייבי מיתות בי"ד קלות יותר כחנק וסייף.

מדובר בדין מאוד מצומצם שמטרתו היא לעכב את כפרתם של הרשעים שנאמר רק על עת קבורתם ומעשה קבורתם שכן לאחר שמתעכל הבשר מותר לקחת את עצמותיהם ולהשיבן לקבר אבותיהם כמבואר במשנה.

נמצא, שהדין שאין לקבור רשע אצל צדיק הינו רק פרשנות ונתינת טעם להבנת הדין שנאמר במשנה שיש שני בתי קברות למחוייבי מיתת בי"ד והוא הוא שנלמד כהלכה למשה מסיני.

כך הבין דין זה הרמב"ם בהל' סנהדרין (פי"ד, ה"ט) ובהל' אבל (פ"א, ה"ט), אולם כבר קדמו הרי"ף שכך העתיק הלכה זו כפרשנות למשנה בלבד. זאת ועוד, גם הרא"ש עצמו (פ"ו ס"ב) העתיק את לשון הרי"ף ומדברי שלושתם עולה כי דין זה מצומצם ביותר.

ב.        כאמור לעיל, מטרת האיסור הוא עיכוב כפרתם של הרשעים כפי שנראה מן הפסוק שהגמרא מביאה וזהו גם ההקשר של אותה סוגיה הדנה במטרת הקבורה אם לצורך כפרת המת או ביזיונו ומסיקה שהמטרה היא כפרה.

כך גם מדוייק מלשון הגמרא והראשונים שאין קוברים רשע אצל צדיק ולא כתבו שאין קוברים צדיק אצל רשע. אם האיסור היה נובע בגלל הביזיון שנגרם לצדיק הניסוח היה צריך להיות הפוך אולם כיון שהאיסור נובע מהצורך בעיכוב כפרת הרשעים האיסור הוא מוטל על בי"ד שלא לקברו בסמוך לצדיקים[1].

יתר על כן, האיסור הוא רק במעשה הקבורה אך אין בעיה עקרונית שישכנו יחדיו שהרי משנתעכל הבשר ונשתלמה כפרתו מחזירים את עצמותיו בצד אבותיו.

ג.         הרמב"ן בשער הסוף בתורת האדם וכן האור זרוע בהל' אבילות (ס"ס תכ"ב) הם שהרחיבו את הדין לא רק לרשעים של מיתת בי"ד אלא גם לכל מיני דרגות ברוחניות כמו חסיד וצדיק או בינוני וצדיק.

ברור שאין יסוד דבריהם מן המקור שנאמר בגמרא בסנהדרין שהינו הלכה למשה מסיני שהרי הם מביאים כראיה לדבריהם את הגמרא במו"ק כה. המספרת על קבורת רב הונא ליד ר' חייא ששניהם היו גדולי עולם אלא שהיתה הבחנה בינהם.

ברור שדין זה הינו הנהגה השייכת לאנשי המעלה ומתייחדת לצדיקים בלבד. אין כל קשר בין מה שהם הביאו לדין מחללי שבת וכד' אצל שומרי תורה ומצוות אלא לכל היותר הותרת מקום לחלקות של צדיקים גדולים.

ד.        לסיכום, יש להבחין בין הדין שהינו הלמ"מ שאין לקבור רשע שנתחייב מיתת בי"ד אצל צדיק לבין מידת החסידות שאין לקבור צדיק אצל בינוני או חסיד מופלג אצל חוטאים.

הדין הראשון מוטל על בי"ד בזמן שידם תקיפה לקיים דין זה ולדון את החוטאים ואיננו משפיע על האדם שקבור לידם אלא כאמור נועד לעכב את כפרת הרשע בלבד.

הדין השני אמור בצדיקים גדולים ולא כלפי כל אדם. ודאי שביחס אליו ניתן להפעיל את הכלל של כבוד הבריות שדוחה לא תעשה של תורה בשב ואל תעשה (ברכות כ:)[2].

יהי רצון שבימים אלו בהם אנו מקוים ומייחלים להחתם לחיים נעסוק בהלכות החיים ולא בהלכות המתים.



[1] אמנם המהרי"ל בהל' שמחות (סי' י') באר שהאיסור נובע מכך שאם רשע סמוך לצדיק הרי שלא מגלים לו מה שנגזר מאחורי הפרגוד כדי שלא ישמע הרשע (ע"פ ברכות יח:). גם בספר חסידים (סי' תש"ה) באר שהטעם הוא מחוסר מנוחה של הצדיק.

אך כאמור, לא ניתן בשום פנים ואופן לומר כי זו הפרשנות של הדין האמור בגמרא שלפנינו שמקורו בהלכה למשה מסיני או כלשון הרמב"ם "מפי השמועה". לכל היותר, מדובר במידת חסידות שאיננה הלכה שודאי נדחית מפני כבוד הבריות שדוחה לאו בשב ואל תעשה.

[2] הגמרא ביבמות טו. קובעת שמשום "דרכיה דרכי נועם" של מיאוס לא דרשו מצרת ערווה לחלוץ למרות שלב"ש הוי לאו, יעויין שם.