הנח להן לישראל – תגובה למאמרו של הרב אביהוד שוורץ בעניין קבורת רשע אצל צדיק / אברהם סתיו

אני מבקש להגיב למאמרו הבהיר והמחכים של חברי הרב אביהוד שוורץ, אשר הסיק שיש לייחד חלקות קבורה נפרדות לדתיים ולחילוניים. לדבריו של הרב אביהוד הגיב כבר מורי ורבי הרב מדן, ולא הייתי מכניס ראשי בין ההרים הגבוהים לולא הנימה המתנצלת שאותה מצאתי בדבריו:

ואף שאין לי שום משקל מול כל הני רבוותא שהיא בדבריו, עדיין נותרה לי זכות הזעקה, ולא אכלא קולמוסי, ואשית את אשר עם לבבי

אינני סבור שיש צורך בזעקה, אלא בקביעה הלכתית חדה וברורה, ועל כן אומר גם אני הקטן את אשר על לבי.

בשל היותו של מאמר זה מאמר תגובה, לא אתמודד אחת-לאחת עם ההנחות ההלכתיות העומדות בבסיס הכרעתו של הרב אביהוד כגון: שאין די במחיצה הקיימת בין קבר לקבר כדי להתיר קבורת רשע אצל צדיק, שאפשר להגדיר מיהו צדיק ומיהו רשע ועוד.

במאמר זה אקבל לצורך הדיון את הנחות היסוד הנ"ל, ואעיר על נקודות עקרוניות וכלליות יותר שאמורות להוביל להכרעה שונה מזו של הרב אביהוד.

 

א. תוקף האיסור

הנחה אחת שאבקש לערער מעט, נוסחה על ידי הרב אביהוד במילים הבאות:

אם נקבל את העמדה שלפיה מדובר על הלכתא פסיקתא שמעמדה כהלכה למשה מסיני, קשה יהיה להקל בדבר משום דרכי שלום או משום כבוד הבריות. כפי הנראה, רוב ככל הפוסקים שצוטטו לעיל אכן לא מצאו פתח לקולא מכוח עניין זה של דרכי שלום

מעמדה של הלכה זו כ"הלכתא פסיקתא" כלשונו של הרב אביהוד אינו ברור כלל ועיקר. הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש השמיטוה לחלוטין, וגם בדברי השולחן ערוך שפסק אותה לא נאמר שהיא "הלכה למשה מסיני". יתר על כן, בגיליון מהרש"א על השולחן ערוך (שס"ב, ה') נאמר שדין זה הוא רק לכתחילה וכן פסק הרב משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ב יו"ד סי' ל"ז). גם מדברי מהרי"ל דייקו הפוסקים שמדובר במנהג בלבד[1].

בהתאם לכך, מצינו שאיסור זה הותר לשם דרכי שלום, כמבואר בדברי הב"ח (יו"ד סי' שנ"א ד"ה אסור):

היתירא אתי לאשמעינן דאם מצאם הרוגים עם ישראל יכול לקבור מתיהם בקברי ישראל, ואף על גב דאין ספק שאין קוברין גוי אצל ישראל דאפילו ישראל רשע אין קוברין אצל צדיק כל שכן גוי אצל ישראל וכדכתב הר"ן סוף פרק הניזקין, מכל מקום יכול הוא לקבור מתי גוים עם מתי ישראל בחצר אחד מפני דרכי שלום כיון שמצאם הרוגים יחד

דבריו של הב"ח נאמרו במקרה מיוחד שבו נמצאו שני הרוגים יחד, אך ברור מדבריו שאין הוא שולל את השימוש בשיקול של "דרכי שלום" אפילו ביחס לקבורת גוי ויהודי, וקל וחומר לקבורת יהודי רשע אצל צדיק.

 

ב. מנהג ישראל

כלל גדול טבע הלל הזקן (פסחים סו.): "הנח להן לישראל, אם לא נביאים הם בני נביאים הם". לא בכל מקום אנו עושים שימוש בכלל זה, אך בנידון דידן אני חושב שהוא אמור לשמש ככלל יסוד. הרב אביהוד העיר במאמרו כי:

אם בסוגיות הלכתיות אחרות אין אנו מעניקים משקל מכריע לדברי ספר חסידים, הרי שבהלכות אבילות הוא מהווה ספר יסוד

יש צדק רב בקביעה זו, שהרי דיני האבלות כרוכים בעולמות מיסטיים שאינם מובנים לנו, וממילא אנו מייחסים חשיבות רבה גם לספרי קבלה שלרוב אינם מהווים את לחם חוקו של פוסק ההלכה. עם זאת, יותר משאנו מייחסים חשיבות לספרי קבלה בענייני אבילות אנו מייחסים חשיבות למנהג ישראל.

יודע כל נבחן לרבנות, העוקב אחר השתלשלות ההלכה, שאין תחום שבו הפער גדול כל-כך בין המקורות הקדומים והמנהג בפועל כמו דיני אבלות וקבורה. גם תופעה זו מובנת, שהרי אבלות וקבורה התקיימו שנים רבות לפני מתן תורה, וחלק גדול מהלכותיהם הן בבחינת "דרך ארץ שקדמה לתורה".

ממילא, בהלכות אלו יש לתת משקל רב מן הרגיל למנהג ישראל. המבקש לברר את מנהג ישראל בנידון דידן אינו צריך אלא לכתת את רגליו לבתי הקברות הגדולים, שם יראה קבורים יחד דתיים עם שאינם כאלה למאות אלפיהם. עבור הכהנים שבינינו, שאינם יכולים לעשות כן, אצטט מדברי הראשון לציון, הרב אליהו בקשי דורון (תחומין י"ז, עמ' 130):

ידוע, שכיום כמעט ואין מקפידים לקבור רשע אצל צדיק

דומני שהעובדה שעם ישראל לא מקפידים על איסור זה אינה מקרית. גם אין אנו מקפידים על האיסור להסתכל בפני אדם רשע (מגילה כח.), או על האיסור להתעסק בקבורתו של אדם רשע (דרישה על הטור יו"ד שס"ה).

חלק מהניסיון לבנות מדינה יהודית בארץ ישראל כרוך ביכולת להפוך לחברה אחת מאוחדת ככל האפשר, וכבר עמד על כך הרב מדן בתגובתו ואין כאן מקום להאריך בזה.

 

ג. כבוד המת ורצונו

יסוד האיסור לקבור רשע אצל צדיק הוא כבוד המת ורצונו. כך עולה ממקורה של הלכה זו, הוא אלישע שהחיה את המת כדי שלא ייקבר לצדו, וכך מפורש בדברי החתם סופר (יו"ד שמ"א):

כיון דמצינו שום קפידא לצדיק שלא יהי' רשע נקבר בתפוסה שלו א"כ ממילא נימא דאיכא קפידא לכל אדם שלא יהי' רשע נקבר עמו[2]

היה מקום לומר שכבוד המת הינו מושג אובייקטיבי שנתון לשיקול דעתם של הפוסקים ללא התחשבות ברצונו של האדם בחייו, אך בפוסקים מפורש אחרת, כפי שכתב האגרות משה (יו"ד ב', קנ"ב):

כשידוע שאחד רצה שיקברוהו אצל קרוביו אף שהיו מחללי שבת רשאין לקוברו וכ"ש כשציוה שיקברוהו שם[3]

אם כך הדבר, הרי שלא מדובר בהלכה פסוקה ומוחלטת אלא במנהג התלוי ברצון בני אדם.

יעידו עשרות התגובות שלמאמרו של הרב אביהוד באתר כיפה שחלק גדול מן הציבור מעדיף את הקבורה לצד חילונים על פני קבורה בחלקה מיוחדת ליראי שמיים. ממילא, אפשר להמשיך את המנהג הקיים כאשר במקביל כל אדם החפץ בכך יכול לרכוש לעצמו קבר בחלקה מיוחדת.

 

ד. הנח להן לישראל

לכלל הנזכר לעיל, "הנח להן לישראל אם לא נביאים הם בני נביאים הם", ישנו המשך אחר המופיע בגמרא בביצה (ל.):

הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין

כלל זה מצטרף לדברים הידועים של הגמרא ביבמות (סה:):

כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע

היותו של פסק הלכה "אמת לאמיתו" נמדדת לא רק לפי ביסוסו ההלכתי, אלא גם לפי השלכותיו הציבוריות והחברתיות. דומני שאין כוונת המשפט "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" רק לכך שחומרת העבירה תתעצם כשתהפוך משוגג למזיד.

החשש העמוק במשפט זה הוא שאם נעמיד את הציבור עם גבו אל הקיר ונאלץ אותו להמשיך במנהגו או להיכנע להלכה, הוא יעדיף להתנתק מן ההלכה. כל מי שנחשף לשיח הציבורי בחברה הישראלית כיום מודע להשלכותיהן ההרסניות של פסיקות כגון אלו על היחס להלכה ולפוסקיה, ולרוח הגבית שפסקים אלו נותנים לתנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות במדינת ישראל. דומני שלכך התכוון גם הרב משאש (שמש ומגן ח"ב יו"ד ל"ז) בחותמו את העיסוק בסוגיה זו במילים:

במקום דאי אפשר הוי כדיעבד כידוע, ודי לחכימא ברמיזא



[1] עי' במאמרו של הרב יהודה שביב בתחומין י"ד.

[2] וכ"כ האגרות משה (יו"ד ד', נ"ו): "הוא איסורא בעלמא משום כבודו".

[3] נימה כזו עולה גם בשו"ת קול מבשר (א', א').