בעניין קבורת רשע אצל צדיק – תגובה למאמרו של הרב אביהוד שוורץ / הרב יעקב מדן

א.

עיינתי בדבריו היקרים של הרב אביהוד (להלן בר"ת, הרא"ש), שנכתבו לאחר ויכוח ארוך בינינו, ואף שאין לי שום משקל מול כל הני רבוותא שהביא בדבריו, עדיין נותרה לי זכות הזעקה, ולא אכלא קולמוסי, ואשיח את אשר עם לבבי.

אביא שוב את דברי הגמרא בסנהדרין שהיא מקור הלכתנו:

ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו, אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין; אחת לנהרגין ולנחנקין, ואחת לנסקלין ולנשרפין... וכל כך למה? לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, דאמר רבי אחא בר חנינא: מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק? שנאמר "וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע, וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו" (מל"ב י"ג, כא)... וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל. וליתקון ארבע קברות! שני קברות גמרא גמירי לה (סנהדרין מז.)

הביטוי 'גמרא גמירי לה' מתאר בפשוטו מסורת קדומה. ה'חת"ם סופר' היה לעניות דעתי, הראשון שהבין בסוגייתנו שמדובר בהלכה למשה מסיני, וכהופעת ביטוי זה במקומות אחרים (לא בהכרח בכולם). פוסקי דורותינו, בעקבות ה'חתם סופר', נקטו בפשיטות שהיא הלכה למשה מסיני, למרות הקושי לדעתי, בכך, מסברה. אך פשטות הסוגיה, שההלכה ש'גמירי לה' לא נאמרה אלא בהרוגי בית דין, ועליהם הייתה מסורת שתקנו למענם שני בתי קברות שונים. אך לא הייתה הלכה למשה מסיני לגבי כל אדם, שאין לקבור לידו אדם הפחות ממנו במדרגתו. אם כנים דברינו, אכן אין לקבור מי שבא על אשה ועל בתה לאחר התראה ועדים, שדינו בשריפה, ליד זקן ממרא, שדינו 'רק' בחנק. ההיגיון בהלכה זו עשוי להיות דומה למצווה לתלות כל הרוג בית דין עד הערב על עץ, כדי לקיים בו 'וכל העם ישמעו וייראו'. הטלת הפחד והאיום על העם הייתה לא רק במיתה עצמה, שמעטים ראו אותה, אלא גם במה שנעשה לגווייה אחרי המוות, ובין השאר בהפרדת בתי הקברות.

אומנם הרמב"ן ב'תורת האדם' הסיק מן הסוגיה גם דירוג כללי בקבורה על פי מידת צדקתו של אדם:

וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע גמור אצל רשע קל, וכן צדיק וכשר בינוני אין קוברין אותו אצל חסיד גמור ומופלג

אך בפשטות מבוססת הלכה זו על האגדה על החייאתו של מי שהושלך על קברו של אלישע, שקם לתחייה משום שלא היה ראוי להיקבר ליד הנביא. וכך נראה לי מרהיטת לשונו של הרמב"ן. אומנם חז"ל במדרש טענו שהאיש שהושלך על קבר אלישע (וזכה בשל כך לקום לתחייה) הוא צדקיה בן כנענה, נביא השקר, שהיכה את הנביא מיכיהו בן ימלה על לחיו, וכאן יש סברה גדולה, שלא זכה להיקבר אצל אלישע, נביא האמת. זאת בניגוד לנביא השקר מבית אל שמסר נפשו על חילוץ גופתו של איש הא-לוהים מתחת כפו של האריה, ועל הבאתו לקבורה, והוא, נביא השקר, זכה להיקבר עמו[1].

זאת ועוד: בקבורה העתיקה, במערות ובכוכים, אכן נגעו עצמותיו של נביא השקר בעצמות נביא האמת, וכמפורש במקראות. כאן ישנה סברה גדולה להרחקת עצמותיהם זה מזה. הקבורה ה'מודרנית', המקובלת מזה מאות שנים רבות, מטמינה כל אדם בבור שלו, ובעומק של יותר מעשרה טפחים באדמה, וללא קשר גופני לנקבר לידו. הנוכל בפשטות להסיק מסקנות משוות בין קבורה לקבורה ובין הפרדה בין נביא שקר לנביא אמת להפרדה בין צדיק לבין פחות ממנו? אומנם, הרמב"ן ופשטות הגמרא לא חילקו בכך, אך עדיין אפשר שהגמרא לא באה אלא לתת אסמכתא לסברת המשנה על הפרדת הרוגי בית דין שני בתי קברות. מכל מקום, ברמב"ן ובשולחן ערוך הדברים ברורים.

אכן, הג"ר משולם ראטה, בשו"ת 'קול מבשר' האריך מאוד מאוד להוכיח, שאין ההסתמכות על אגדה זו אלא בגדר מידת חסידות. אומנם, אף הוא תמך בהפרדה זו, וכדברי החת"ם סופר ולא בדיוק מטעמו, ובכך נדון להלן.

ב.

אנתח את ההלכה הנזכרת גם בדרך ה'היסטוריציסטית', למרות סכנותיה הגדולות של דרך זו וסימני השאלה על הלגיטימיות שלה. ניתוח מסוג זה נמצא בפוסקים, אומנם, לעתים רחוקות, בשל סכנתו, שמא יעקור את יסודי ההלכה. אעשה זאת כאן בשל התהום העמוקה הפעורה לענ"ד בין הפסיקה המקובלת מן הדורות הקודמים לבין מה שנראה לי כהיגיון ישר במציאות היום.

קשה להתעלם מכך, שבימי התלמוד, וגם בימי הרמב"ן, עבריינים מועדים בענייני שבת, עריות וכד' היו מיעוט, שהיה מודע לפרישתו מן הקהילה ולמחויבותו של עם ישראל לתורת ה' ולברית שנכרתה עמו בהר סיני. חלק גדול מעבודת המנהיגים הרוחניים היה לבודד את העבריינים ולהרתיע אנשים מללכת בדרכם. הם עשו זאת בין השאר, באמצעות שמירת ההלכה של ההבדלה בקבורה בין בעלי המדרגות השונות. וכך כתב מרן ה'חזון איש' בפסק 'היסטוריציסטי' מובהק:

ונראה דאין דין 'מורידין (ואין מעלין'. הכוונה לדין המשנה בעבודה זרה, המתיר להיפטר באלימות, וגם אלימות הכוללת שפיכות דמים כדי להיפטר מכופרים ומינים ודומיהם. י"מ) אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה, כמו בזמן שהיו ניסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור היו תחת השגחה פרטית הנראית לעין כול, והכופרין היו אז בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שכול ידעו שהדחת הדור מביא פורענויות לעולם, ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה, אלא הוספת הפרצה שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו. וכיוון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת (חזו"א יו"ד, שחיטה ב', טז)

אומנם הפסיקה מגיעה עד לימי החת"ם סופר, שהוא קרוב יותר לזמננו, ובימיו כבר לא היה 'ביעור הרשעים גדרו של עולם', בשל מספרם הרב. אך החת"ם סופר נאבק בהונגריה (באמצע המאה ה-19) נגד ה'נאולוגים', ממשיכי דרכם של הרפורמים שבגרמניה, שאיימו לקעקע מן היסוד את שמירת התורה בעם ישראל. פסק נחרץ שלו להפריד את הקברים עשוי להתפרש כחלק מן המאבק להוציא את הנאולוגים מכל אפשרות של סלחנות ושל השלמה עם דרכם.

אך היום, כשהכול פרוץ...?! שתי שאלות קשות יש לי על מי שירצה לנהוג בדרך זו הלכה למעשה, והשנייה קשה מן הראשונה:

א.       אנו משננים לעצמנו יום יום, שהתורה ניתנה לא רק לנו, ל'דתיים', אלא לכלל ישראל. אנו רואים את עצמנו מחויבים להנחלת התורה, המצוות, אהבת ה' ויראתו ואת מידותיו לכלל הציבור. אנו יודעים שהמלאכה אינה ליום אחד ולא ליומיים, ועלינו להתקדם בה קמעה קמעה, אך אנו מחויבים להתקדמות זו, אולי יותר מאשר לכל משימה אחרת. יש לפנינו תורה שנשכחה, ועלינו לחזור ולייסדה, וכדרך שעשה עזרא הסופר כשעלה מבבל לאחר שנשתכחה התורה, וכדרך שעשה אחריו הלל הזקן כשעלה מבבל לאחר שנשתכחה התורה וכדרך שעשו רבי חייא ובניו ורבים אחריהם. כמה אהבת ה' ואהבת תורתו נצליח להנחיל לעם ישראל באמצעות האמירה, שבנוסף לכך שאיננו מוכנים לגור ליד חילונים, להתחנך עמם באותם מוסדות, לאכול עמם באתו שולחן והיום, מחמת הידור מצווה בענייני צניעות נשים, גם איננו מוכנים לנסוע אתם באוטובוס אחד, נודיע להם שגם איננו מוכנים להיקבר לידם בבית הקברות?! ואם חלילה נתרחק ממשימה זו, של הנחלת אהבת ה' ואהבת תורה למי שאינם שומרי מצוותיה המובהקים, אנה אנו באים?! זאת ועוד: כלום ניתן לשמור על יסוד היותנו עם אחד, כשאנו מצהירים במפורש דרך מקומנו בבית הקברות, שאחרי המוות אנו הולכים לארץ שונה ולמחוזות כה שונים מן המחוזות שהם הולכים אליהם? יותר מדי יהודים חותרים היום לאמירה כלפינו, ש'עמך לא עמי וא-לוהיך לא א-לוהי'. הם חותרים באמירה זו גם לפרק את הצבא, יסוד חיינו המשותף, וגם למדינת כל אזרחיה שאינה מכירה בייחודו ובאחדותו של העם היהודי. כלום יש לך דרך לסייע בעדם יותר מן האמירה, שבאמצעות הקבר אנו הולכים למסלול נצח שונה ומנוכר למסלול שלהם?!

ב.        ישנן דרכי סנגוריה שניתן ללמד בהן זכות כלשהי על מי שאינם מקיימים את מצוות הקדושה. וכך כתב מרן החזו"א:

...ועוד יש בזה תנאי שלא יהיה אנוס וכמו שכתב הר"מ(בם) בפרק ג' מהלכות ממרים הלכה ג', דבניהם ותלמידיהם חשיבי כאנוסים כתינוק שנשבה... ומצווין אנו להחיותו, ואף לחלל עליו שבת בשביל הצלתו. ובהגהות מיימוניות פרק ו' מהלכות דעות, שאין רשאין לשנאותו, אלא אחר שאינו מקבל תוכחה, ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין, שמצווה לאהוב את הרשעים מהאי טעמא, והביא כן מתשובת מהר"ם לובלין, כי אצלנו הוא קודם תוכחה, שאין אנו יודעים להוכיח, ודיינינן להו כאנוסין...      (חזו"א נשים, חליצה וייבום, קי"ח, ו)

קשה יותר, (אם כי אפשרי, בדוחק) ללמד זכות על מי שאינם מקיימים את מצוות היושר, ההגינות ואהבת הרע. הרא"ש במאמרו הנזכר דיבר בעיקר על איסור הקבורה ליד מחללי שבת. כלום יכול מישהו לערוב היום, ולאחר דברי הסנגוריה הנזכרים של מרן החזו"א, שאדם העוסק בתורה, אך עובד ב'שחור', ומעולם לא שילם מס הכנסה, ביטוח לאומי, מיסי קופת חולים ומיסי עירייה, ועדיין הוא נהנה מן המוסדות הנזכרים, הוא אדם שיותר ראוי להיקבר לידו? ואם נבוא לדרג בדקדקנות מצווה מול מצווה ועבירה מול עבירה אצל כל אחד, כדי לדעת לעניין קבורה מיהו חסיד ומיהו 'רק' צדיק (והבדל זה נזכר בפוסקים לעניין הבדלה בקבורה), מיהו רשע קל ומיהו רשע גמור, אנה אנו באים?

הרא"ש כתב בדבריו את טענת בעל 'מסגרת השולחן', שה' הוא בוחן ליבות, ואין זה תפקידנו כקברנים. הוא הביא את בעל 'שדי חמד' שדחאו בנחרצות, משום שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולא ניתנה התורה למלאכי השרת. אך דבריי בשורות אלו אינם עוסקים בשאלת ההפרש שבין הלב למעשה החיצוני, אלא בדירוג המעשים עצמם, ולטענתי היום במצבו הרוחני של העם, אין בידינו לעשות זאת היטב.

נזכיר, ששכנו של הצדיק הנזכר, שגווייתו הוצאה מקברה בבית הקברות בסנהדריה, כדי שלא ייפגע חלילה מן השכנות הרעה, היה לא אחר מאשר אביו של הרב צבי טאו, נשיא ישיבת 'הר המור', יהודי שומר תורה ומצוות וגומל חסדים, אך עדיין לא היה ראוי לשכנו החרדי, שבניו הוציאו את גווייתו לקבורה בהר הזיתים. לאן יובילו אותנו הבדלות אלו?! מי זכאי לתת ציונים לנקברים זה אצל זה?! כותב שורות אלו מוחזק מן הסתם, כשומר שבת, כאוכל מאכלים כשרים ואולי גם כמי שלומד תורה לפעמים. בעוד מאה ועשרים מן הסתם אהיה ראוי שיהודי ירא שמיים יוכל להיקבר לידי. אך אני נושא על גבי חטא בלתי נסלח של תלמיד הישיבה שנפטר במהלך טיול שהיה תחת אחריותי במדבר יהודה לפני שלוש עשרה שנה. אין לי כל מושג מהי מידת האחריות שמייחסים לי בבית דין של מעלה למעשה. האומנם ראוי ליהודי להיקבר לידי יותר מאשר ליד מחלל שבת?

עסקנו בעבירות, נדון מעט גם בזכויות. במסגרת עיסוקיי זכיתי להכיר מחללי שבת המתנדבים בשנותיהם הטובות ביותר בצוותי חילוץ. הם עושים זאת שלא על מנת לקבל פרס, בשעות לילה מאוחרות, בשבתות ובחגים. רבים מהם הצילו עשרות אנשים ממוות, וחילצו גוויות של אחרים מלהיות טרף לחיות המדבר ולעופותיו. כנגד כמה מצוות שקולה הצלת נפשות אחת? האם רע להיקבר לידם (אחרי מאה ועשרים, כמובן)? מתנדבים אחרים עוסקים בילדים נכים, בקשישים ובשאר זקוקים לעזרה, ותורמים להם שעות רבות. מי יוכל לתחום היום בין הזכאים להיקבר ליד אנשים יראי שמיים למי שאינם זכאים לכך?! ועוד לא הזכרנו הורים שכולים לחללי צה"ל, פליטי מחנות ההשמדה באירופה ובעלי ייסורים למיניהם שנשאו בשרם בשיניהם כל ימי חייהם. עוד לא הזכרנו אנשים שטיפלו במסירות בהוריהם הזקנים במשך שנים רבות ובילדיהם בעלי 'הצרכים המיוחדים' ועוד ועוד.

ג.

הערה נוספת: הרא"ש הביא בדבריו את דברי רבנו יהודה החסיד, וטען שנהגו לסמוך מאוד על דבריו בענייני קבורה. רבי יהודה החסיד דיבר באותה תשובה על צדיק שהתלונן (בעת שנגלה לקרובו בחלום) על הנקבר (הרשע) שלידו, שנודף מקברו ריח של בית הכיסא, והריח והעשן מפריעים לגופו של הצדיק בנוחו על משכבו. לא אוכל להסתיר את תחושתי האישית. אני מעדיף לאחר מאה ועשרים להיקבר ליד שבעה מחללי שבת, מאשר ללמד פעם אחת לתלמידיי, שיהודים שאינם שומרי מצוות, נודף מקברם ריח של בית הכיסא.

אפשר שגם הג"ר משולם ראטה (שו"ת קול מבשר הנ"ל) התקשה בכך, שהרי נתן בהלכתו של רבי יהודה החסיד הסבר 'היסטורי'. הוא טען (למיטב הבנתי – בהשערה בלבד, וללא מקור להסתמך עליו), שהצדיק הנזכר נהרג על קידוש השם, בסרבו לעבוד לצלם הנוצרי, והוא לא היה מוכן להיות שכן במותו ליהודי אחר, שהעדיף כדי להציל את חייו, להשתחוות לצלוב. מהנחה שכנים דבריו של הגאון הנזכר, שוב אין לנו ראיה מרבי יהודה החסיד להבדלה בין דם לדם בדורנו.

ועוד הערה: הרא"ש, בדבריו הטהורים, אמר משפט נפלא, הראוי להיזכר:

ביסוד קביעה זו עומדת ההנחה כי בענייני קבורה ואבילות אנו נדרשים להישמע לכללים שנקבעו בדברי חז"ל והפוסקים. כפי שאין אנו יודעים מה בליבו של אדם, כך אין אנו יודעים את המתחולל לאחר מאה ועשרים, ומשום כך, אין לנו אלא דברי קדמונינו

ודאי אני מסכים לדבריו. אך דווקא במקום שאנו באים להחמיר, ולא במקרה שנמצאת חומרתנו קולא בכבודם של אחרים. כאן יש לנו מלבד דברי קדמונינו גם דברי מצפוננו, ואפשר, שיש לנצל כל סניף וכל פרצה בהלכה, כדי להחמיר בכבודם של האחרים. יש אפוא צורך בשיקול דעת עמוק וברוב יועץ כדי לדעת איך לנהוג למעשה.

 

והערה אחרונה: רבתי על ההלכה הנזכרת עם ידידי הטוב הרא"ש, והוא שילח בי את כל מקורותיו, ושנינו רתחנו בריתחא דאורייתא. בסוף הויכוח הביא הרא"ש סיוע דווקא לדבריי ממעשה שסיפר הרב שלמה ריסקין בספרו "ציוני הדרך" (עמ' עמ' 164-163). אקצר בו, ואתננו במקור לכל המעוניין. וכך היה המעשה:

יהודי אמריקני עשיר, הנשוי לנוכרית והוליד ממנה בנים, הביע את רצונו להיקבר בארץ, ולרכוש לעצמו חלקת קבר דווקא בהר הזיתים. הרב ריסקין רכש עבורו את הקבר בהר, אך היהודי מאן לקנות את הקבר בטענה, שאין רואים ממנו את הר הבית. הוא שוטט בהר, ומצא חלקה פנויה במקום הנשקף אל מקום מקדשנו, והתעקש לקנות חלקה זו. אך החלקה הייתה סמוכה לקברו של הראי"ה קוק זצ"ל, והחברה קדישא מאנה למכור את הקבר ליהודי הנשוי לגויה.

הלך הרב ריסקין אצל היהודי לברר מדוע כה חשוב לו להיקבר דווקא בחלקה המשקיפה על מקום מקדשנו. ענה לו היהודי, שרצונו שבניו, בעת שיפקדו את קברו, יראו את הר הבית מקום מקדשנו, ושמא יעלה בליבם מחמת כך הרהור תשובה, וישובו אל א-לוהי אבותיהם, מה שהוא עצמו, אביהם, לא הספיק לעשות. משנודע המעשה לחברא קדישא, מכרו לו את חלקת הקבר שליד הראי"ה קוק זצ"ל, ואמרו, שמן הסתם, הרב קוק לא יצטער לשכב ליד איש, שזה מה שחשוב לו בימיו האחרונים.

*

דבריו הזהירים והרגישים של הרא"ש על כבודן של הבריות הותירו בינינו מחלוקת מצומצמת בלבד. מצומצמת, אך עקרונית! וכך הם דבריו:

עם זאת, בעוסקנו בתיכנון סדרי הקבורה לכתחילה, פשטות ההלכה היא שאין לקבור יהודים שומרי מצוות בסמוך למחללי שבתות בפרהסיא. זאת, על אף החשש הכבד מפני תוספת פילוג בחברה הישראלית

ואני הקטן טוען, ורק בשל זכות הזעקה, שפעמים רבות, רבות מדי, שכר קיומה של הלכה זו עלול לצאת בהפסדה, ויש למצוא כאמור, כל סניף וכל פרצה בהלכה על פי רב מובהק, כדי להימלט ממנה מכוח התר זה או אחר.

אני יודע שיש קהילות המקפידות בקבורה על 'חלקת שומרי שבת', ושעד היום התנהלו הקבורות בכך ללא פרץ וללא צווחה. אך אני חושש וחש, שמעשה הקנאות האחרון בירושלים ופרסומו שלפו את שד הפילוג מבקבוקו, ובמקודם או במאוחר אני חש שלא תהא דרך להחזירו לשם, ואנו נעמוד לפני 'חלקת שומרי שבת' שבה יידעו ויבינו שומרי מצוות וחילונים, שהיא באה להבדיל בין דם לדם, ואז ניאלץ לעמוד מול השאלה אם להמשיך ולהתעקש עליה גם במחיר שתגבה, או לוותר עליה.

לא באתי לומר קבלו דעתי, ועל אחת כמה וכמה כשהרא"ש הביא אסמכתאות כה מרשימות לדבריו, ועדיין אני ממתין לתגובתו של בית המדרש בכלל ושל בית מדרשנו בפרט.



[1] עדיין תימה גדול בעיניי: מיכיהו בן ימלה ניבא פורענות לצדקיה בן כנענה (ראה מל"א כ"ב). על פי האגדה הנזכרת, למרות נבואת הפורענות, צדקיה בן כנענה האריך ימים עוד לפחות חמישים ושש שנים, עד אחרי מותו של אלישע, וזה עוד לפני שקם לתחייה. התמיהה על כמה מן הפוסקים, שטענו שמי שהושלך על קבר אלישע הוא נביא השקר הזקן מבית אל, גדולה אף יותר. כבר במעשה עם איש הא-לוהים שבא לבית אל הוא מוצג כאיש זקן. מפרשת איש הא-לוהים והאריה עברו לפחות מאה ושלושים שנה עד מותו של אלישע. זאת ועוד: לא מצאתי מקור בחז"ל לזיהויו של המושלך על קבר אלישע עם נביא השקר מבית אל. אך בשו"ת 'קול מבשר', שדן בסוגייתנו, האריך בזיהוי זה.