קבורת רשע אצל צדיק / הרב אביהוד שורץ*

א. סיפור המעשה, והשאלה ההלכתית

לפני שבועות אחדים, פורסמה בכלי התקשורת הידיעה הבאה[1]:

בסוף השבוע האחרון... הוצאה באישון ליל גופתו של איש חסד מוכר בירושלים מבית הקברות סנהדריה והועברה להר הזיתים, שם נטמן מחדש. בני המשפחה קיבלו בחודשים האחרונים את ההיתר לכך מגדולי ישראל, ובראשם הגרי"ש אלישיב זצוק"ל... בני המשפחה טענו בפני גדולי ישראל, כי למרות שביקש בצוואתו להיקבר בבית החיים סנהדריה, לאחר פטירתו נקברו בסמוך אליו אישה ונפטרים אחרים, שבשנות חייהם לא שמרו תורה ומצוות והיו רחוקים מיראת שמים. בני המשפחה ראו בכך ביזיון בכבוד אביהם

על פי הנאמר בכתבה, מעבר להיתרו של הגרי"ש אלישיב, הסכימו גדולי תורה נוספים למהלך. עם זאת, כל ארגוני החברה-קדישא בירושלים התנערו מן המעשה, והכריזו בפומבי שהם לא היו שותפים לו.

מעשייה זו מעוררת שתי שאלות הלכתיות:

שאלה א' – האמנם קבורתו של איש חסד שומר תורה ומצוות סמוך לאישה או לאנשים חילונים הינה בעייתית על פי ההלכה?

שאלה ב' – אם אמנם ישנה בעיה בקבורה כזאת, האם היא מצדיקה את פינוי הנפטר מקברו, והעברתו אל קבר אחר?

מן הכתבה עולה, כי התשובה לשתי השאלות חיובית: הקבורה סמוך לחילוניים בעייתית ביותר, ומשום כך הורו גדולי ישראל לפנות את הנפטר. לענ"ד, יש להבחין בין שתי השאלות, כפי שאפרט להלן.

שתי השאלות הנ"ל הן שאלות הלכתיות גרידא. אך כפי שנקל להבין, מדובר על שאלות הנושאות עימן היבט ערכי נרחב, ומטען חברתי כבד ביותר. זאת, משום שאם נקבע שמבחינה הלכתית אין לקבור אדם שומר מצוות בסמיכות למי שאיננו שומר מצוות, אנו עלולים להיגרר למצב המחייב הקמת בתי קברות נפרדים לשומרי תורה ולאלה שאינם שומרי תורה[2]. לדאבון לב, אחת מנקודות המפגש היחידות, המשותפת לכלל האוכלוסיה הישראלית, היא בתי העלמין. הפרדת בתי הקברות תוביל לפילוג אפילו בתחום זה...

אך למרות החשש החברתי הכבד, יש לדון בסוגיה על פי מקורותיה, ולבחון את דבריהם של הפוסקים הראשונים והאחרונים בנושא.

ב. מקור הדין

המשנה במסכת סנהדרין (מו.) קובעת, שאין קוברים את הרוגי בית הדין בקברי אבותיהם. המשנה מוסיפה, שיש להתקין בתי קברות נפרדים לעוברי עבירות חמורות (נסקלין ונשרפין) ולעוברי עבירות קלות (נהרגין ונחנקין). על כך מסבירה הגמרא (מז.):

וכל כך למה? לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, דאמר רבי אחא בר חנינא: מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק? שנאמר "וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע, וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו" (מל"ב י"ג, כא)... וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל. וליתקון ארבע קברות! שני קברות גמרא גמירי לה

גופתו של אלישע הנביא לא יכולה היתה לסבול את הימצאותו של גופת אדם בעל דרגה רוחנית נמוכה יותר באותה חלקת קבר[3], עד כדי כך שהיה צורך להחיות את אותו אדם.

דברי הגמרא הובאו להלכה בתורת האדם של הרמב"ן (שער הסוף, עניין הקבורה), ומשם מצאו את מקומם גם בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן שס"ב סעיף ה'):

אין קוברין רשע אצל צדיק, אפילו רשע חמור אצל רשע קל. וכן אין קוברין צדיק וכשר ובינוני, אצל חסיד מופלג

הלכה זו היא הלכה פסוקה. מכוח דברי הסיום של הגמרא, הקובעת "גמרא גמירי לה", טענו רבים מן הפוסקים שמדובר על הלכה למשה מסיני[4]. מאידך, יש מן האחרונים שעמדו על כך שהרמב"ם (סנהדרין פי"ד ה"א) הביא הלכה זו ביחס להרוגי בית דין, אך לא כקביעה כללית בנוגע לקבורת רשע אצל צדיק. מסתבר, אם כן, כי הרמב"ם למד שאותה הלכה למשה מסיני נוגעת להרוגי בית דין בלבד. אלא, שכבר כתב החתם סופר (בשו"ת, יורה דעה סימן שמ"א), שאף אם הרמב"ם אכן שלל הלכה זו, הרי הוא "יחיד בין כל הפוסקים", ואין לסמוך על דבריו[5]. ואמנם, החתם סופר עצמו בתשובות רבות נקט קו מחמיר ביותר בהלכה זו של קבורת רשע אצל צדיק (ראה, למשל, בשו"ת יורה דעה סימן ש"ל), עד כדי כך שהתיר, בתרחיש מסויים, לפנות מתים מקבריהם (בשו"ת, יורה דעה סימן של"ג; וראה להלן).

ג. בין צדיק לרשע

אחד הקשיים המרכזיים ביישומה המעשי של ההלכה שלפנינו הוא, שהיא דורשת מאיתנו לבדוק בציציותיו של כל נפטר, ולקבוע מיהו "צדיק", מיהו "רשע חמור", מיהו "רשע קל", מיהו "בינוני" וכן הלאה. יש מן הפוסקים שהעלו קושי זה, ומכוחו ביקשו לבטל הלכה זו מעיקרה. בספר "מסגרת השולחן"[6] (על שולחן ערוך יורה דעה, סימן שס"ב סעיף ה') הביא את פרטי ההלכה של קבורת רשע אצל צדיק, והוסיף וכתב:

והן אמת דלא ראיתי מקפידין בזה, דה' בוחן ליבות בני אדם[7]

מדובר, כאמור, על טענה עקרונית, שלפיה אין בכוחנו ובסמכותו להבחין "בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱ-לֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ". בעל שדי-חמד (אסופת דינים, מערכת אבילות, אות קס"ד) הביא את דברי מסגרת השולחן, ודחאם בחריפות:

ולא ידעתי מה טענה היא זו לדחות ולזלזל ח"ו בהלכה פסוקה ובכל הפוסקים. וכתב הגאון חת"ס דהוא הלכה למשה מסיני והולכים בספקו לחומרא. ופשוט דצריך לדקדק בזה ואם אין אתנו יודע רבות מחשבות בלב איש – האדם רואה לעינים, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת

דברי השדי-חמד הועתקו הלכה בשו"ת מנחת יצחק (חלק ו', סימן קל"ו).

בשו"ת קול מבשר (חלק א' סימן א') הזכיר אף הוא סברה מעין זו של מסגרת השולחן, והסכים להתחשב בה בהגדרת תוקף הדין:

ופשוט דבכל הני אינו איסור גמור רק מדת חסידות וזהירות יתירה, דבלאו הכי אי אפשר ליזהר כ"כ בענינים כיוצא באלו והאדם יראה לעינים וה' יראה ללבב ומי יוכל להבחין כ"כ

אך יש לשים לב לכך שלא דחה את עצם ההלכה, אלא אדרבא, ייחד תשובה ארוכה ומפורטת הנוקטת קו די מחמיר בעניין זה של הבחנה בין קברי צדיקים לקברי רשעים.

ד. חילוניים בימינו

מעמדו של יהודי המחלל שבתות בפרהסיא נידון בהלכה בתחומים שונים ומגוונים: צירופו למניין, כשרות בהמה ששחט, איסור בישולי עכו"ם במאכלים שבישל, מעמדו לעניין עירוב חצירות, ועוד. בדורות האחרונים קמו מליצי יושר רבים על החילוניים שבינינו, וקבעו שהם "תינוקות שנשבו", אשר ניתן להקל לגביהם בהלכות שונות.

הצעה לקולא כזו הועלתה בפני הגר"מ פיינשטיין גם בנידון דידן, ואולם הוא דחה אותה מכל וכל. הרב פיינשטיין נתבקש לחוות דעה ביחס לקבורת מחללי שבת לצידם של שומרי מצוות, וקבע מסמרות בדבר (שו"ת אגרות משה, יורה דעה ב', סימן קנ"ב):

הנה זה שאין קוברין רשע אצל צדיק הוא דינא דאורייתא מהלכה למשה מסיני... ודין זה הוא גם בזמננו. אבל כל זמן שאינו מפורסם למחלל שבת... הוא כסתם ישראל שמותר לקוברו סמוך לסתם אנשים שהם בחזקת שומרי תורה. ואם אדם כשר אחד מקפיד שלא יניחו אותו אצל מי שאומרים עליו שחלל את השבת או שהוא בעל עבירה אחרת, מחוייבים בניו כשיודעים זה לקנות עבורו קבר אצל מתים שהיו ידועים לשומרי תורה מצד כבוד אב.

אבל אם הוא מפורסם למחלל שבת משום שהוא מחלל השבת בפרהסיא... אסור לקוברו אצל סתם אנשים שנחשבים לכשרים, וצריך להרחיק מלקבור אדם כשר ממנו שמנה אמות של תורה שהם לענין זה חמשה יארד במדת מדינתנו... ואם אי אפשר להרחיק האדם כשר מהמחלל שבת בפרהסיא מצד דוחק המקום וכדומה יצטרכו לעשות גדר גבוה עשרה טפחים ביניהם

הרב פיינשטיין נכון להקל ביחס ליהודים מסורתיים, אך בנוגע למחללי שבת בפרהסיא, הוא איננו מתפשר[8]! כיצד יראו בתי הקברות על פי הנחיית הרב פיינשטיין, כאשר מחיצות של עשרה טפחים מבחינות בין קבר לקבר? האם הדבר לא יוביל לשסע חברתי עמוק וקשה? השאלות מהדהדות, ואולם ניכר מתשובתו של הרב פיינשטיין שאיננו חשש לכך, ומתעקש ליישם הלכה זו גם בזמננו.

ה. זהירות מיוחדת בענייני קבורה ואבלות

כפי שכבר הוזכר, מבחינה ערכית וחברתית קשה להשלים עם התפיסה הדורשת להפריד את בתי העלמין. הרצון העז לשמור על אחידות ואחווה אף עם אחינו שאינם שומרי תורה ומצוות מלווה את חיינו בהקשרים שונים. אך למרות הכל קשה שלא להעלות את השאלה: האמנם נוח לו לאדם לאחר מאה ועשרים שינוח על משכבו לצידו של אדם אשר חילל שבת ואכל נבילות וטריפות כל ימיו?

אין ספק, שאדם מן היישוב לא היה מעוניין שבִּתו תינשא לאדם המנותק לחלוטין מתורה ומצוות. על דרך זו, רובה המכריע של האוכלוסיה הדתית מעדיף לשלוח את הילדים למוסדות חינוך תורניים, שאין בהם תלמידים שאינם שומרים תורה ומצוות. כללו של דבר, למרות הרצון לקירבה ולאחווה, ישנם כמה וכמה תחומים שבהם אנו שומרים על "מרחק בטוח". מכאן, לדעתי, יש היגיון רב לשמור על אותו מרחק גם לאחר מאה ועשרים.

ביסוד קביעה זו עומדת ההנחה כי בענייני קבורה ואבילות אנו נדרשים להישמע לכללים שנקבעו בדברי חז"ל והפוסקים. כפי שאין אנו יודעים מה בליבו של אדם, כך אין אנו יודעים את המתחולל לאחר מאה ועשרים, ומשום כך, אין לנו אלא דברי קדמונינו[9].

בספר חסידים נזכרים שני מעשים במתים אשר נגלו לקרוביהם בחלום, וביקשו להתפנות מקברם מחמת הקושי הרב במציאות של רשע הקבור לצידו של צדיק. אם בסוגיות הלכתיות אחרות אין אנו מעניקים משקל מכריע לדברי ספר חסידים, הרי שבהלכות אבילות הוא מהווה ספר יסוד. תעיד על כך העובדה, שביסוד כל הדיונים ההלכתיים בעניין זה צוטטו דברי ספר חסידים מפיהם של גדולי הפוסקים אשר את מימיהם אנו שותים[10].

למדנו, אם כן, שאם הזהירו חז"ל והפוסקים מפני קבורת רשע ליד צדיק, או אפילו מקבורת רשע קל ליד רשע חמור, יש להשתדל במידת האפשר לקיים הלכה זו אף בימינו.

ו. דרכי שלום

דומני, שהפתח היחיד שיאפשר להימנע מקבורה נפרדת הוא באמצעות יסודות הלכתיים כוללניים, כגון כבוד הבריות, דרכי שלום וכן הלכה[11]. כל אלה יועילו, כמובן, אך ורק אם נתפוס את דין קבורת רשע אצל צדיק כדין דרבנן או כמידת חסידות, כפי שהציע בשו"ת קול מבשר, כמצוטט לעיל. אם נקבל את העמדה שלפיה מדובר על הלכתא פסיקתא, שמעמדה כהלכה למשה מסיני, קשה יהיה להקל בדבר משום דרכי שלום או משום כבוד הבריות. כפי הנראה, רוב ככל הפוסקים שצוטטו לעיל אכן לא מצאו פתח לקולא מכוח עניין זה של דרכי שלום.

ז. פינוי קברים

לקראת סיום יש להזכיר, כי אף שההלכה השוללת קבורת רשע אצל צדיק הינה די מוסכמת, קשה להבין את הפסק הנ"ל המתיר את פינוי הגופה בדיעבד. לשם כך, יש להזכיר בקצרה את הדיון הענף סביב דבריו של בעל ספר חסידים.

בסימן רכ"ג בספר חסידים מסופר על אדם רשע אשר נגלה בחלום למאן דהו, וביקש שיוציאהו מקברו, שכן הוא סובל מאוד מכך שנקבר לצידו של צדיק. בסימן תש"ה שם מסופר סיפור דומה: תלמיד חכם נקבר במקום בלתי הגון "ובא הצדיק לכל בני העיר בחלום ואמר הרעותם לי שקברתוני אצל בית הכסא שריחו רע וקשה לי העשן". על אף התיאור הבוטה של תוצאות הקבורה ליד אדם רשע, לא נאמר בסימן תש"ה שפינו את אחד הקברים, אלא הסתפקו בהתקנת מחיצה של אבנים בין קבר הרשע לקבר הצדיק.

ומכאן, התקשו הפוסקים בהכרעת ההלכה בדיעבד: האם יש לפנות את הצדיק או הרשע, או שמא די בהתקנת מחיצה של אבנים? הפוסקים שקלו וטרו בעניין זה, ומסקנתם נראית כי אין לפנות את הקבר, וניתן להסתפק במחיצה: כך דעת גליון המהרש"א על השולחן ערוך, וכן הורו פוסקי דורנו: שו"ת קול מבשר (חלק א' סימן א'), שו"ת מנחת יצחק (חלק ו' סימן קל"ו), שו"ת שבט הלוי (חלק ב' סימן רי"ג), שו"ת ציץ אליעזר (חלק ט"ז סימן ל"ו) ועוד[12].

לדעתם יש להוסיף, כמובן, את העובדה ששיקול מרכזי באיסור לפנות קברים הוא בזיון המתים הסמוכים, "שאין כבודו לנוח אצלם"[13]. ברור, שאין לך ביזיון המת גדול מהעברת המת באופן מפורש ומוצהר מן הטעם ששכניו אינם נאים במעשיהם.

ח. סיכום

לעניות דעתי, קשה מאוד להבין את פשר הפסק שפורסם בכלי התקשורת, והתיר את פינוי הקברים. הפוסקים לדורותיהם החמירו מאוד בעניין פינוי קברים[14], ולאור האמור לעיל קשה לקבל את ההיתר לפנות מת מקברו רק משום ששכניו לא נהגו לשמור תורה ומצוות בחייהם.

עם זאת, בעוסקנו בתיכנון סדרי הקבורה לכתחילה, פשטות ההלכה היא שאין לקבור יהודים שומרי מצוות בסמוך למחללי שבתות בפרהסיא[15]. זאת, על אף החשש הכבד מפני תוספת פילוג בחברה הישראלית.

על פסיקת השו"ע אודות קבורת רשע אצל צדיק, הוסיף הרמ"א:

אבל קוברים בעל תשובה אצל צדיק גמור

מי יתן, ונזכה בקרוב בימינו לשוב בתשובה שלימה לפני ה' יתברך; "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱ-לֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים".



* מאמר זה נכתב מתוך דיון עם מו"ר הרב יעקב מדן, אשר את תגובתו לדברים ניתן למצוא בגיליון זה. הבעת עמדה שונה מזו של הרב מדן נעשית, כמובן, בדחילו ורחימו, ואחר בקשת הסכמתו.

[1] הציטוט מתוך אתר: http://www.datili.co.il/index.php?id=55887. הידיעה פורסמה בכלי תקשורת רבים נוספים.

[2] ההרעשה התקשורתית בנושא כבר החלה; ראה, למשל, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4265660,00.html.

למען האמת, אין מדובר על סוגיה חדשה, והיא כבר עלתה לדיון בעבר סביב בתי עלמין שבהם החברה קדישא אכן מקצה חלקות מיוחדות לשומרי שבת. ראה, למשל, כתבה על כך ב-ynet, אשר פורסמה לפני כעשור: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2156095,00.html. תיאורים בוטים אף יותר ניתן למצוא באתר "חופש", האתר הרשמי של העמותה לחופש מן הדת היהודית, ר"ל.

[3] כפי שניתן לראות, המדובר הוא בשני מתים שנקברו באותו קבר בדיוק. ואמנם, בימי קדם נהגו לקבור מספר מתים באותה גומה או באותו כוך. ובכן, מסברה היה מקום לומר שבימינו, כאשר לכל נפטר ישנה חלקת קבר עמוקה משלו, הלכה זו אינה רלוונטית. בטענה כזו יש היגיון רב, אך לא מצאתי בפוסקים מי שהתחשב בה.

[4] ראה, למשל, בשו"ת חתם סופר, יורה דעה סימן שמ"א; ובשו"ת אגרות משה, יורה דעה ב' סימן קנ"ב. דעה חריגה בהקשר זה היא דעת הר"מ ראטה בשו"ת קול מבשר (חלק א' סימן א'), אשר מצטט את החתם סופר, אך דוחה אותו וקובע שמדובר על "מידת חסידות וזהירות בעלמא", ולא על הלכה פסוקה. וראה מקורות נוספים בזה ב"חזון עובדיה", דיני קבורה, הערה י"ג, ד"ה ואעיקרא.

[5] לדיון נוסף בשיטתו המיוחדת של הרמב"ם בסוגיה זו ראה במאמרו של הרב רצון ערוסי "בחייהם ובמותם – נפרדו", בתוך: "תחומין" כרך י"ד. אף הוא, ההולך בכל מקום אחר פסקי הרמב"ם, מודה שהלכה למעשה בוודאי יש לחוש לכתחילה ולא לקבור זה לצד זה אנשים שדרכם הרוחנית בחייהם היתה שונה.

[6] רבי מנחם עזריה מאיר קאסטילנובו, נפדס בפאדובה בשנת תקפ"ג.

[7] עדות על כך שאין מקפידים בזה מצויה גם בין האשכנזים – בדברי השואל בשו"ת מנחת אלעזר (לאדמו"ר ממונקטאש), יורה דעה סימן מ"א. אמנם, המנחת אלעזר עצמו מגיב בדיוק כפי שהגיב השדי חמד: "הנה אמת שבוודאי החיוב ליזהר בזה וחלילה לשנות מהמבואר בשולחן ערוך להלכה בלי חולק".

[8] זאת, על אף שלפחות באחת הסוגיות שהוזכרו – צירוף מחללי שבתות למניין – נכון הרב פיינשטיין להקל; ראה שו"ת אגרות משה, אורח חיים א' סימן כ"ג.

[9] דוגמה לכך: הבית יוסף (יורה דעה, סוף סימן שס"ג) קבע, שפינוי מת מקברו יתבצע אך ורק לכבודו על פי הקריטריונים שקבעו חז"ל, ולנו אין סמכות לחדש מדעתנו קריטריונים הנראים ככבוד המת, אם אינם מפורשים בפוסקים. דברי הבית יוסף הועתקו להלכה בש"ך (סימן שס"ג ס"ק ג').

[10] ראה, למשל, את אריכות הדברים בביאור שיטת ספר חסידים בשו"ת מנחת יצחק, חלק ו' סימן קל"ו.

[11] הגר"ש גורן התבסס על דרכי שלום, בצירוף שיקולים נוספים, כאשר התיר לקבור קצין צה"ל שאביו יהודי ואימו נכריה בבית קברות יהודי (ראה מאמרו "קבורת קצין נכרי מאב יהודי", בתוך: תחומין כרך כ"ו). קולא דומה מבקש לבסס גם הר"י שביב במאמרו "הנאהבים בחייהם, ובמותם?" (בתוך: תחומין, כרך י"ד), מתוך טענה שיש לצרף גם את דעת הרמב"ם, שכלל לא גרס הלכה זו. כפי שכבר הזכרנו לעיל, רבים מגדולי האחרונים עמדו על השמטת הרמב"ם, אך לא התחשבו בה הלכה למעשה.

[12] יש להעיר, כי החתם סופר (יורה דעה, סימן של"ג) כתב לפנות את קברו של הצדיק מקברו של הרשע. אמנם, הוא עצמו כתב בסימן שמ"א כי מספק אין לפנות קברים, אך משמע שאם ברור שמדובר על רשע אצל צדיק, יש לפנות את הקבר. כאמור למעלה, רוב הפוסקים דחו את דעת החתם סופר בזה.

[13] ראה שו"ת כתב סופר, יורה דעה סימן קפ"ג.

[14] ראה, למשל, את דבריו של בעל שו"ת שרידי אש, בהקדמתו ל"קונטרס פינוי עצמות" שחיבר (מודפס בשו"ת שרידי אש, חלק ב' סימן ק').

[15] יש להעיר, כי הגר"מ פיינשטיין בתשובתו הנ"ל התיר לקבור אדם סמוך לבני משפחתו שחלקם לא היו שומרי תורה, אם המנוח אכן ביקש זאת בפירוש. ובכן, מי שידרוש להיקבר בסמיכות לאישה שאינה שומרת מצוות שפעם גמלה עימו חסד – בני משפחתו רשאים לקיים את רצונו ולקוברו שם. אך עיקר הדין, כאמור, שאין קוברים שומר מצוות אצל מי שאיננו שומר מצוות.