מן המקורות אל הביקורות / אופיר דויטשמן

קבוצה של פרטים אינדיבידואלים יוצרת חברה. בחברה תקינה, כאשר כל פרט ממלא את תפקידו וייעודו, ערך החברה גדול מסכום פרטיה. גם בית המדרש של ישיבתנו יוצר חברה מסוימת, אם כי חריגה במטרה ובמבנה שלה, הכפופה לעקרונות החברתיים המקובלים.

במהלך מחצית השנה האחרונה אחד מתפקידיי במארג החברתי-ציבורי בישיבה היה עריכת דפי המקורות לשיעורים הכללים. עריכת דפי המקורות אינה תפקיד פשוט והיא טומנת בחובה אחריות רבה. על מנת לאפשר את ההכנה המוצלחת של יושבי בית המדרש לשיעור הכללי, נאלץ עורך דפי המקורות להקדיש זמן רב על חשבון לימודו האישי ולעיתים אף על חשבון שעות השינה.

אם היינו בוחנים כל תפקיד ציבורי ברמת הרווח שהפרט משיג ממנו אזי לא תימצא כל סיבה לעסוק בו. ככלל תפקיד ציבורי דורש מבעל התפקיד השקעה שאינה פרופורציונית לרווח. אם כן מה מוביל אדם לעסוק בצורכי ציבור[1]?

פעילות ציבורית מקורה באותה תפיסה בסיסית של החברה האנושית, לפיה כל פרט תורם את חלקו על מנת להשלים את התמונה הגדולה. כל פרט בחברה מקריב באופן מודע מעט מעצמו על מנת ליצור מארג חברתי שכוחו (בכל תחום – החל מלימוד תורה והעצמה רוחנית וכלה בכיבוש העולם) גדול מסך חלקיו.

החברה, אף היא, מודעת לתלות הרבה שיש לה בפרטיה השונים ולפיכך מקפידה לתגמל אותם על ידי עידוד ותמיכה חברתית בפועלם. כל מנהל מתחיל יודע ששביעות רצון מצד עובדיו היא תנאי הכרחי לתפוקה ורווח משמעותיים. אם עובדה זו נכונה במקום בו העובד מקבל תגמול ממוני על פועלו, היא נכונה על אחת כמה וכמה במקום בו הפעילות היא וולונטרית. אולם, השלילה הגדולה שבחברה היא שמלבד למקסם את ההיבטים החיובים שבין כל פרטיה היא אף נוטה לעשות זאת גם בהיבטיה השלילים.

מדי שבוע זכיתי לסדר בוקר עמוס במיוחד במבקרים, רובם המוחלט של עולי הרגל, עשו את דרכם הרחוקה למרומי הרמפה, על מנת להביע הוקרת תודה והערכה כלפי הכנת דף המקורות. לצערי, כבן אדם אני ניחן באותן לקויות פסיכולוגיות המאפיינות את מרבית אוכלוסיית העולם וביניהן נתינת תשומת לב חריגה ליוצאי הדופן המעטים ולא לכלל בית המדרש שהיווה רוב מכריע. באופן שיטתי טרחו מספר אנשים להביא לידיעתי את חוסר שביעות רצונם מדף המקורות. תלונות כגון – "למה דף המקורות מגיע רק עכשיו?" כאשר העיכוב נגרם שלא באשמתי, או "איך זה שיש פה טעות?" כאשר שעות רבות הושקעו בסידור הדף ובמניעת טעויות – ודאי לא תרמו לתחושה הטובה והרצויה במהלך תקופה זו.

חלק מן המבקרים השתמשו בהומור על מנת לבצע את עבודת קודשם, בהניחם כי ביקורת חוזרת ונשנית הנאמרת בהלצה פוגעת פחות או כלל לא. מיותר לציין שלעניות דעתי הנחה זו שגויה מיסודה.

אינני ממתנגדי הביקורת, ביקורת היא חיובית כאשר מטרתה היא בניה ולא הרס. נראה שמבקרי דפי המקורות לא עשו זאת מתוך רצון לשיפור או שינוי כלשהו; מתקבל הרושם שקיים בישיבה הווי חברתי בו מעמדם בחברה מיוצג בהתאם למידת היכולת שלהם להעביר ביקורת על כל דבר שאינו תואם את ראייתם את האמת בצורה זו או אחרת.

ראוי שאנו כיושבי בית המדרש (ואני בתוכם) נשתדל לתת מעט יותר מתשומת ליבנו לחברה הסובבת אותנו ולאופן בו אנו מתייחסים אליה. אולי מילה טובה מועילה יותר לנותן ולמקבל מאשר התבדחות מטופשת. יתכן שחיוך ודאגה יועילו יותר ממידור והתעלמות. דברים אלו אינם נכונים רק במסגרת זו של הכרת הטוב, אלא ראויים להיאמר בכל מסגרת חברתית בישיבה, ואף מחוץ לה.

בסיום דברי, אשתדל שלא ליפול אף אני במידה זו של כפיות טובה. מספר האנשים שעזרו במידה זו או אחרת ליציאתם הסדירה של דפי המקורות הינו רב מספור, אולם ישנם מספר אנשים שראויים לציון באופן מיוחד: ראשית, תודתי מסורה לראשי הישיבה על הסבלנות וההקשבה לשאלותיי החוזרות והנשנות בהבנתי הלקויה את מקורותיהם. שנית, תודתי מסורה לאריאל נוה על התמיכה לאורך כל התקופה. בנוסף, כל תפקיד מצריך הנחיה ראשונית, ועל כן תודתי שלוחה לאביחי רייך על העזרה וההנחיה בראשית הדרך. תודה נוספת אני חייב לחנן מוזס, שפעמים רבות נחלץ לעזרתי ברגע האחרון וגיבה את היעדרותי מהישיבה מסיבות שונות ומשונות. לבסוף, תודתי שלוחה לכל המסייעים בפועל ולאלה שסייעו בהכרת התודה.

איחולי הצלחה שלוחים לזכריה הבר מחליפי בתפקיד. כולי תקווה שתקופת העריכה תעבור על זכריה בצורה הטובה ביותר, ושמקרים כגון אלו שקרו לי לא יהיו מנת חלקו.

סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר. החברה לא מניחה לחבריה לשקוט על שמריהם, והיא תדאג למצוא לכל אדם את מקומו בגלגל החיים הגדול.