קישורים
חפש בארכיון דף קשר הדפס עמוד זה כתוב לנו עשה מנוי לדף קשר לאתר עלון שבות לאתר בית המדרש הוירטואלי לוח זמני היום ארכיון דף קשר לדף השבוע
לפתיח
החדשות
ויבך יוסף בדברם אליו / מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין
תרגום יונתן כמקור הלכתי / שלמה צוקר
תרי ותרי בטענת שמא / יוני לוי
דבר בקדשו ב'הר המור' / מורדי מילר
ופרשו עליו בגד / בנימין פרנקל
שו"ת חיילים / הרב שלמה לוי
להדפסה


תרגום יונתן כמקור הלכתי / שלמה צוקר

בכמה וכמה שיעורים בישיבה צוטט תרגום יונתן[1] על התורה כמקור הלכתי-למדני שמבסס, או לפחות מעניק יתר עוצמה, לשיטה למדנית או צד מחודש של חקירה. היכולת להשתמש כך בתרגום יונתן, בניגוד לתרגום אונקלוס, נובעת מכך שתרגום יונתן לעתים קרובות מכניס לפירושו שיטות שאינן תואמות בדיוק את ההלכה הקונבנציונאלית. במאמר זה ארצה להציג כמה וכמה 'שיטות' של תרגום יונתן שעומדות בניגוד להלכה או שממציאות דינים חדשים,[2] ואחר כך להעלות את השאלה אם אפשר להשתמש בתרגום יונתן בדרך בה הצגתי למעלה.

1. את הפסוק:

"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כ"ב, כח)

מפרש תרגום יונתן כך:

"עמי בני ישראל היכמא דאבונן רחמן בשמיא כן תהון רחמנין בארעא תורתא או רחילא יתה וית ברה לא תיכסון ביומא חד"

הוא מסביר את הדין של אותו ואת בנו כנובע מרחמי הבורא. הבעיה בכך היא שיש גמרא שאומרת שתרגום באופן כזה הוא בעייתי:

"אמר ר' יוסי בי ר' בון לא עבדין טבות שעושין למדותיו של הקב"ה רחמים ואילין דמתרגמין עמי בני ישראל כמה דאנא רחמן בשמיא כך תהוון רחמנין בארעא תורתא או רחילה יתה וית ברה לא תיכסון תרויהון ביומא חד לא עבדין טבאות שהן עושין מדותיו של הקב"ה רחמים"

(ירושלמי ברכות ה', ג; מגילה ד', י)

לא רק שתרגום יונתן עומד בפירוש נגד הגמרא פה, אלא שהירושלמי נלחם חזיתית נגד תרגומים כמו זה שמופיע כאן.

2. את הפסוק על איסור מולך (ויקרא י"ח, כא):

"וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'"

מפרשים חז"ל כאיסור על תהליך של עבודה זרה כלשהי, אך תרגום יונתן מסביר אותו אחרת:

"ומן זרעך לא תתן בתשמישתה לציד בת עממין למעברא לפולחנא אוחרא ולא תפיס ית שמא דא-להך אנא ה'"

הוא אוסר על אב לתת את בנו בנישואין לבת עכו"ם כך שהוא יגרום לה שתהיה מעוברת. הסבר זה לא רק מתנגד לאיך שחז"ל קראו את הפסוק הזה, אלא הוא קרוב מאוד לעוד תרגום שהמשנה אומרת לא להשתמש בו:

"האומר מזרעך לא תתן להעביר למולך ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא משתקין אותו בנזיפה" (מגילה ד', ט)

כאן הפירוש קצת שונה ממה שאמר תרגום יונתן, כיוון שהאיסור על האדם עצמו לתת מזרעו לבת עכו"ם ולא לתת את בנו, אבל הוא מאוד דומה, ומסתבר שפירוש נכלל בין הפירושים שחז"ל התנגדו להם.[3]

3. בגיטין הוא משקף שיטה שלא נאמרת בשום מקור עד האחרונים. הוא מתרגם את הפסוק "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כ"ד, א) כך:

"ויכתוב לה ספר תירוכין קדם בי דינא ויתן ברשותה"

מאיפה צץ הרעיון שהמגרש צריך למסור את הגט לפני בית דין? אין מקור ברור לזה בש"ס או בראשונים.[4],[5]

4. בנושא אשם על שבועת העדות, אומרת התורה:

"וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא ה', א)

המשמעות היא, לכאורה, שמדובר במי שראה מעשה ויודע עליו עדות ונשבע בב"ד שאינו יודע עדות. תרגום יונתן מתרגם:

"ובר נש ארום ייחוב וישמע קל אומאה דלווט ואיהו סהיד או חמא חד מעלמא דעבר על פתגמא מומתא או ידע בחבריה דבטיל שבועה ולווט אין לא יחוי יקביל חוביה"

הוא מוסיף עוד מקרה לתמונה, מקרה בו אדם מכיר עד הכובש את עדותו ולא אומר לב"ד, אך דין זה לא נמצא בגמרא ולא בראשונים בשום מקום.[6]

5. באותו פרק בויקרא, מופיע הדין של אשם מעילות:

"וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ" (שם ה', טז)

תרגום יונתן מתרגם:

"וית הניית קודשא דחב מן קודשא ישלים וית חומשיה דדמוי יוסיף עלוי ויתן יתיה לכהנא וברם כהנא יכפר עלוי בדיכרא דאשמא וישתביק ליה"

פה משתמע שעלות האשם היא סכום הנאתו. אך זה מתנגש עם הלכה מפורשת שהאשם צריך להיות שווה שני סלעים:

"ומביא איל בשני סלעים ומקריבו אשם" (רמב"ם מעילה א:ג)[7]

6. בדין שעיר לעזאזל כתוב:

"וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר" (ויקרא ט"ז, כב)

המשנה ביומא (ו', ו) מפרשת כפשוטו של מקרא, שאיש העתי משלח את השעיר מעל הצוק:

"מה היה עושה חולק לשון של זהורית חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד"

תרגום יונתן לא הבין את התהליך בדיוק במובנים האלה, והוא כותב:

"ויסובר צפירא עלוי ית כל חוביהון לאתר צדיא ויפטור גברא ית צפירא למדברא דצוק ויסוק צפירא על טווריא דבית חרורי וידחיניה רוח זיקא מן קדם יי וימות"

הכוהן אמור להשאיר את השעיר ליד הצוק, ואיכשהו רוח ה' דוחק את השעיר מעל הצוק.[8]

7. מדבר על האיסור לגבר ללבוש שמלת אשה:

"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (דברים כ"ב, ה)

מה כלול בדין זה? הגמרא בנזיר (נט.) אומרת:

"המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה משום לא ילבש גבר שמלת אשה"

תרגום יונתן על הפסוק מצטט דינים אלו, אך גם דין אחר:

"לא יהיה גוליין דציצית ותפילין דהינון תקוני גבר על איתא ולא יספר גבר בי שיחיא וערייתיה ובי אנפוי לאיתחמאה היך נשא ארום מרחק קדם ה' א-להכון הוא כל דעביד אלין"

הוא מכניס לדין זה גם את "בי אנפוי" דהיינו לגלח את הזקן (לכאורה אפילו בלי תער). למיטב ידעתי, אין שום מקור אחר שמקשר את האיסור להתגלח ל'לא ילבש'.

8. אסור למלך להרבות לו סוסים:

"רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (דברים י"ז, טז)

המשנה (סנהדרין ב', ד) מסבירה שאסור לו לרכוש סוסים יתר על "דמי מרכבתו". לעומת זאת, תרגום יונתן מתרגם כך:

"לחוד לא יסגון ליה על תרין סוסוון דלמא ירכבון רברבנוי עליהון ויתגאון ויתבטלון מפתגמי אורייתא ויחובון חובת גלותא למצרים ויי אמר לכון לא תוספון למתוב בארחא הדין תוב"

בכלל לא ברור מאיפה הגיע המספר שנים (אולי תרגום יונתן משתמש בלימוד של "מיעוט רבים שנים"), אבל הוא לא נמצא בהלכה.

יש עוד כמה וכמה פירושי פסוקים של תרגום יונתן בהקשרים הלכתיים שלא תואמים את ההלכה המקובלת. כמה מהם לא קשורים כל כך להלכה עצמה,[9] אבל הם מעידים שהסבריו של תרגום יונתן לא הולכים תמיד בד בבד עם המסורות ההלכתיות.

מי כתב את תרגום יונתן? ניתן היה לחשוב שיונתן בן עוזיאל כתב את תרגום יונתן, כמו שמשתמע משמו, אך טיעון זה אינו נכון. הגמרא מדברת על התרגום של יונתן בן עוזיאל (מגילה ג.):

"ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה - אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע. תרגום של נביאים - יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי... תרגום של כתובים, יצתה בת קול ואמרה לו: דייך!"

ברור מכאן שיונתן בן עוזיאל לא כתב את התרגום שנושא את שמו. אם כן, מי כתב את תרגום יונתן? האמת היא שיש כמה וכמה תרגומים ארץ-ישראליים לתורה (כמו 'תרגום ירושלמי' ו'תרגום ניאופיטי') ואפשר ותרגום יונתן הוא עוד נציג של הקבוצה הזאת.[10]

מה שיוצא מדברינו עד עתה הוא שקיים תרגום של התורה שאנו לא יודעים מי כתבו, ושתרגום זה בודה פירושים הלכתיים להרבה פסוקים וגם עובר על כמה מאמרי חז"ל שאומרים לא לתרגם בדרך אחת או אחרת.

השאלה שיש לשאול היא, למה ניתן להשתמש בת"י כמקור הלכתי-למדני? האם יש איזו סיבה (יתר על העובדה שמקובל לשים את הת"י בחומשים שלו) שמצדיקה שימוש בתרגום זה במובן ההלכתי? לי, בעוניי, אין תירוץ לשאלה זאת, ואני פונה לקהל הקוראים בשאלה.

לתגובתו של דניאל להמן - "תרגום יונתן כמקור למדני" (דף קשר 1206)


[1] אתייחס בהמשך דברי לשאלת מחבר הספר, אבל בינתיים אתייחס לפירוש בשמו המפורסם.

[2] את הדוגמאות המובאות במאמר מצאתי בשיעורים ששמעתי או בסיכומי שיעורים ומאמרים שקראתי, ולא מתוך לימוד רצוף של תרגום יונתן והשוואה לרקע של ידע מושלם בהלכה, למרות שמתודה כזאת (על ידי אדם בקיא ממני) בוודאי היתה מוצאת יותר דוגמאות שמצאתי אני..אציין בהערות שוליים את המקור בו מצאתי את דברי תרגום יונתן הבולטים.

[3] שתי דוגמאות אלו הוצגו ע"י פרופ' משה ברנשטיין בקורס 'מבוא למקרא' בישיבה אוניברסיטה.

[4] אמנם, הנודע ביהודה מסביר את רש"י (סנהדרין ב. ד"ה מיאונין) שמיאון צריך ב"ד בגלל 'שכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון', וכשם שגיטין צריכים ב"ד כך גם מיאונים, אך טענה זו אינה ברורה לגמרי (ורש"ש שם חולק עליו).

[5] מו"ר הר"מ רוזנצוייג הציג שיטות אלו בשיעורים שלו על מסכת גיטין.

[6] מו"ר הרב וולף העלה זאת בשיעור לפני כמה שבועות.

[7] ידידי בן ציון למפל דן בנושא במאמרו בבית יצחק מ"א על "קרן, חומש ואשם מעילות."

[8] מו"ר הרב וולף הציג דוגמה זו בשיעור על דחיית השעיר לפני כשנתיים.

[9] לפירושו, בפסוק "ושמח את אשתו" (דברים כ"ד, ה) הכוונה היא 'עם אשתו', וכן הסברו לפסוק "כי קללת א-להים תלוי" (דברים כ"א, כג) שהוא קללה למת, וזאת נגד רוב הפרשנים שם.

[10] יש טוענים שהשם הלא-מדויק "תרגום יונתן" הגיע לידינו כי מישהו בטעות פירש את ראשי התיבות ת"י כ"תרגום יונתן" ולא כ"תרגום ירושלמי."